החורף ניכח בתוכי ואינו עזבני,
"לחברתו הטובה" ביותר הפכני.
יחדיו אנו ממטירים דמעות,
הוא אל העולם,
ואני לליבי.
ימים רבים אנו מבלים,
ואף לא לרגע "משתעממים",
אחד מן השני.
כאשר השמש מנסה להחדיר,
את קרני-אורה לתוכי,
"חברי הטוב" דואג לגרשה.
ואני... נושאת את עיניי,
אל מול שטיח כחול.
ותוהה,
מתי יגיע הקץ לידידות,
כה "נפלאה". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.