אני לא רוצה שנריב. ככה הוא אמר לי, וזה לא שתמיד היינו כל כך
קרובים. אבל מה זה בעצם משנה?
גם אני לא רוצה שנריב, אבל תבין, בבקשה, אני לא יכולה יותר...
'נו, רק עוד פעם אחת. בבקשה'.
נו, מה אני יכולה לעשות? הבן אדם פשוט יודע לשכנע.
'אבל אני לא מבטיחה שיצא טוב, לפעמים הכל מתחרבן לי באמצע'.
'זה בסדר, אני לא אצחק או משהו'.
נו, טוב - אמרתי לעצמי, והתחלתי להתרכז. אתם יודעים, זה לא כל
כך פשוט להוציא ככה סתם את הלב. בכלל, לא כל אחד יכול לעשות את
זה. משהו כזה של יחידי סגולה.
אני יודעת מה אתם חושבים, 'להוציא ת'לב? איזה מן שטות זאת? ומי
יכול להוציא לעצמו את הלב?' אבל עובדה. זה אפשרי. ואין טעם
להתווכח מסיבה אחת פשוטה - אני יכולה לעשות את זה.
הייתה אפילו תקופה שהחלטתי להימנע מזה. 'אני לא מדברת יותר עם
בנים', כן, ככה החלטתי. בשביל מה אני צריכה להוציא לעצמי שוב
את הלב? העובדה שזה אפשרי לא הופכת את זה לפחות כואב. ובכלל,
אחד הפסיכולוגים שלי (ויש לי הרבה כאלה...) אמר לי פעם שבסולם
של 1 עד 10 כאב לב לוקח בקלות 12. אבל מה לעשות, אני זאת אני,
ומהרגלים אי אפשר להיפטר כל כך מהר... לא הצלחתי אף פעם
להפסיק.
הבעיה היחידה בכל המצב הזה היא, שאין לכאב תרופה, ברגע שהתחלת
- אין דרך חזרה. ולא משנה כמה תנסה, אי אפשר להפסיק. ממש כמו
הצ'יפס הזה, אתם יודעים, 'תפתח גליל - תתמכר לצליל'... 'תוציא
ת'לב - תתמכר לכאב'.
בכל מקרה, באותו יום ישבתי עם נועם בחדר שלי. אחרי שהשבעתי
אותו לא לספר לאף אחד את ה-'כשרון' המיוחד הזה שלי (לא שזה
משנה, כי גם ככה אף אחד לא היה מאמין לו) הוא התחנן שאני אראה
לו שאני מסוגלת...
'נו בבקשה, מה אכפת לך? כבר עשית את זה פעם, לא?'
'לא הרבה... בערך חמש, שש פעמים מקסימום. אבל אתה לא מבין, אני
לא יכולה להוציא אותו סתם ככה'.
'מה, אני צריך כאילו לעזור או משהו? אני מוכן לפתוח אותך...'
'לא, זה לא זה. פשוט ברגע שהוא יוצא, יש מצב שהוא לא נכנס
פנימה'.
'אז תיקחי את הסיכון הזה בשבילי. נו, את יודעת שאני אוהב
אותך'.
'אבל...'
'אני לא רוצה שנריב'.
'גם אני לא'.
'אז יאללה, תוציאי כבר. נו, זה יכנס, אל תדאגי, מקסימום, אני
נותן את שלי.'
'מבטיח?'
'יאללה, מבטיח, מבטיח. נו, תראי כבר.'
האמת, אני חושבת שהטיפש פשוט אף פעם לא הבין. לא אותי, לא את
עצמו, לא אותנו, ובטח לא את מה שעמד לקרות.
'טוב, אתה מוכן?'
'מוכן ומזומן'.
התרכזתי ממש חזק. בהתחלה בכיתי קצת (הכאב, הכאב...) אבל מיד בא
החיוך הזה שתמיד בא ברגע הזה, משום מה.
ואז תפסתי את הפומפה שנועם הביא לי עוד מקודם, דחפתי אותה עמוק
עמוק, ושלפתי אותו.
הוא היה בדיוק כמו שזכרתי אותו, אדום כזה ורירי, נוטף כל מיני
נוזלים משונים. אומנם נוספו לו פה ושם כמה צלקות והוא היה קצת
יותר שברירי. אבל בגדול, כמו שזכרתי אותו.
'הנה, אתה רואה! אמרתי לך שאני מסוגלת'.
'ואללה, אפשר לגעת בו?'
'אני מעדיפה שלא, הוא מזדהם בקלות, אתה יודע...'
'טוב, טוב, יאללה, תכניסי אותו. כל העניין הזה הדליק אותי. אני
כבר רוצה אותך. יפה שלי. תכניסי אותו, יאללה'.
ידעתי שמרגע שאני מוציאה אותו, אין לי הרבה זמן, מקסימום 10
דקות עד שהוא יחזור למקום.
אבל משהו התחרבן בדרך...
'נועם, אני לא מצליחה'.
'מה לא מצליחה? לא אמרת שכבר עשית את זה?'
'כן', אמרתי וכולי דומעת, 'אבל משהו השתבש בדרך הפעם'.
הסתכלתי בשעון. 8 דקות עברו כבר. מה אני אעשה? הכי חשוב לא
להיכנס לפאניקה. הבטתי בנועם וניסיתי לחשוב כמה בעצם הוא אוהב
אותי באמת. ואם הוא היה יכול, האם גם הוא היה מוציא לעצמו את
הלב בשבילי. לקחתי בתנועה זריזה את הפומפה, דחפתי לו אותה עמוק
עמוק, עד ששמעתי קול יניקה. זהו, מצאתי.
הבטתי בנועם בפעם האחרונה, וראיתי בעיניו מבט מבולל.
נשקתי לו ואמרתי, 'הבטחה זו הבטחה', ופשוט שלפתי את הלב שלו.
כן, הוא התאים בול לגוף החדש שלו.
קמתי, וחשבתי לעצמי, 'זהו, הפעם אני באמת נגמלת מזה'. |