המנוי אינו זמין כעת. אנא התקשר במועד מאוחר יותר. תודה.

"כוס אימא שלה", טרק נדב את הטלפון בעצבנות יתרה. "לא זמין
בתחת שלי...!" הוא הוסיף, ופנה למקרר על מנת להרוות את צימאונו
בפחית סיידר תפוחים. הוא פתח את המקרר,שהיה ריק כמעט לחלוטין.
"אפילו מיץ אני לא יכול לקבל בבית המזוין הזה?!"
הוא הלך עצבני לחדר וישב על המיטה בחוסר מעש, בניסיון להרגיע
את עצמו. הוא הוציא מהמגירה קטורת וניל שענבל, חברה הכי טובה
שלו, קנתה לו בסיני. הוא פתח את הקופסא, והפתעתו, מצא מכתב.
מענבל.

"נדב נשמתי התאומה (לצערך..),
קטורת וניל זו מוקדשת לך
בשביל שהחדר שלך יריח קצת יותר טוב (:
סתם כפרה, אתה יודע שאין צינית ממני...
מטורפת עליך כמעט כמו על הכלב שלי,
הפיסניקית המושבעת, ענבל."

המכתב שקרא מיד העלה על פניו חיוך.
ענבל.
כמה שהוא אהב אותה. אבל מבחינתה, הוא הידיד הכי טוב שלהבעולם.
היא סמכה עליו בעיניים עצומות. היו להם את השיחות הכי עמוקות,
שלדעתו, שברו שיאים עולמיים. היא סיפרה לו הכל. החל מהגירושים
של ההורים שלה, ועד להתייעצות הכי קטנה. הוא גם סיפר לה המון.
הוא סיפר לה הכל, חוץ מהעובדה שהוא אוהב אותה, ושכל פעם שהיא
חושבת ברצינות ויש לה את המבט הזה בעיניים של ריכוז ממושך, הוא
רוצה לחבק אותה, ושכל פעם שהיא מחייכת וקופצת לה גומת החן ליד
שפתיים שלה, הוא משתגע לנשק אותה. הוא אהב בה הכל. החל מהתחת
הקטן והברווזי שלה, ועד להומור הציני עד מוות שלה. הם חשבו
באותו ראש אבל בכל זאת היו כל כך שונים, וטלפתיה ביניהם לא
הפתיעה אותם בכלל, וזה קרה המון.

טלפון.
הוא ידע שזאת ענבל. הוא תמיד ידע אם היא מתקשרת. הוא הרים את
שפרפרת הטלפון, וישר התנפל עליה:
"ענבל, אני שנה מנסה להשיג אותך!"
"מה אתה אומר??? באמת שלא שמתי לב לבערך אלף שיחות שלא נענו
ממך, יקירי! קיצר, אז מה רצית?"
"פאק, לא זוכר כבר.. אה! אנחנו צריכים לקנות לדודי מתנה, יש לו
יומלדת יום שבת, זוכרת?"
"אה.. וואלה. אני עכשיו בקניון, אני כבר אמצא לו משהו מתאים,
אוקיי? נתחשבן על הכסף אחר כך"
"דירבאלק ענבל, לא משהו יקר. אין לי תקציב."
"אוי.. מסכן... ה2000 ומשהו משכורת שלך לחודש לא מספיקים לך...
סתם כפרה, אין בעיות. סמוך עליי. אני אתקשר אליך בהמשך
להתייעץ. צ'או!"
"רגע ענבל...חכי שניה!"
"נו מה יש?"
"אני צריך להגיד לך משהו..."
"נו, זה לא יכול לחכות?"
"הממ... יודעת מה, עזבי. את לא תביני. תשכחי מזה."
"נו מה יש לך? תגיד כבר.. אתה יודע שדברים כאלה מעצבנים
אותי."
"אמרתי לא חשוב! את תחיי יפה מאוד בלי לדעת את זה."
"אני יודעת עליך הכל, ואתה יודע את זה. דבר כבר, ותעשה את זה
מהר, אני מייבשת פה אנשים. שוט!"
"את חושבת שאת יודעת הכל, אבל את לא יודעת כלום. תחזרי לשופינג
שלך. רק אל תוציאי יותר מדי כסף על קוקיות לשיער וליפסטיקים."
הוא כעס, מבלי לדעת אפילו למה. פשוט כעס עליה.
"נו נדב בחיאת, מה רצית להגיד לי? לא בראש שלי לריב איתך
עכשיו."
"כלום!!! שומדבר!!! צאי לי מהוריד!"
"נדב?! כוס אמא'שך, מה טס עליך?!"
"כלום! לא טס עליי כלום! את מעצבנת אותי, זה מה שקורה! אני לא
רוצה להגיד לך וזהו. התחרטתי, אסור?!"
"יודע מה, תשכח מהמתנה לדודי, ותשכח מלדבר איתי בשעות הקרובות,
כי אתה עולה לי על העצבים שאין לי! ביי!" וניתקה.
"כוסאחטוק!!!" הוא טרק את הטלפון ונשכב על המיטה. כמה שהוא שנא
אותה עכשיו. שנא ואהב גם יחד. למה הוא התאהב דווקא בה?! יש כל
כך הרבה בנות פנויות שרוצות אותו, והוא ידע את זה. אבל לא, הוא
כעס על עצמו שהוא התאהב דווקא בידידה הכי טובה שלו. הוא היה כל
כך עצבני ואנרגטי, והחיל להתהלך בחדר שלו בהיפראקטיביות.
"י ו ם    מ ס ר י ח ! רבאק, לריב איתה זה בדיוק מה שהייתי
צריך בשביל שהיום הזה יהיה יום מסריח באופן רשמי. לפחות אני
יודע שיותר גרוע מזה לא יכול להיות." מרוב עצבנות, הוא העיף
בטעות כוס קפה שהייתה מונחת על שולחן הכתיבה שלו כבר שבועות,
והכוס התנפצה לרסיסים על הרצפה. הוא פשוט הביט בכוס ולא זז.
"טוב דיי, נדב תירגע. מחר יום חדש. מקסימום יש לך ארון תרופות
בשירותים מלא כדורים שונים ומשונים שיכולים להציל אותך כרגע."
הערה צינית, שכל כך מתאים לענבל לומר.

הוא הלך לסלון, והפיל את עצמו על הספה, בחיפוש היסטרי אחר
השלט. כמובן שהוא לא מצא אותו, ונאלץ להדליק את הטלוויזיה דרך
הכפתור הראשי. הוא חזר להתיישב, וגילה לפתע את השלט תקוע ברווח
בין הכריות בספה. לאחר זיפזופ קל, וצפייה ממושכת של 10 דקות
בערוץ 2 באיזו סדרה קומית שממש לא הצליחה להצחיק אותו כרגע,
הוא הצליח קצת להירגע. קצת. לפתע קטע את התוכנית מבזק חדשות
מיוחד. נדב הגביר את הווליום, וקם להכין לו סנדוויץ' במטבח.
"אנחנו נאלצים לקטוע את מהלך השידורים, ולדווח על פיגוע
התאבדות נוסף שהתרחש לפני מספר דקות ברחוב ראשי ליד קניון
במרכז הארץ."
"סבבה, פיגוע, למה לא." הוא התיישב על הספה ושם ביס בסנדויץ'.

מאז אותו יום, נדב וענבל לא דיברו. הם גם לא קנו ביחד מתנה
לדודי. וזה לא מפני שהוא התחיל לשנוא אותה, או שהיא לא סלחה לו
מעולם על שיחתם האחרונה. ממש, אבל ממש לא.
זה מפני שהיא עזבה. עזבה אותו פה, ברוב חוצפתה, לבד. והוא כעס
עליה כל כך, ויותר מזה, כעס על עצמו, איך הוא לא אמר לה מה הוא
מרגיש לפני שהיא נותקה מהמכונת הנשמה במחלקת טיפול נמרץ.
איך היא השאירה אותו מאוהב, מאוהב לנצח, בנשמתו התאומה.