אימא התיישבה מול גיא ומתוך הכיס שלה הוציאה תמונה קטנה, שלו,
כשהיה תינוק. היא הניחה אותה ביד שלו ואמרה לו בקול צרוד וזר,
החיים הם מתנה, תנצל את המתנה הזאת עד הסוף, ותדאג לא לערב לא
אותי ולא את אבא שלך, בשימוש הגועלי שאתה עושה במתנה שהענקנו
לך. היה עדיף לי אם היית נהרג בצבא כמו אחיך, ככה לפחות הייתי
יכולה לטעון שהיה לי בן מלאך נפלא שנלקח ממני, ולא בן שאוהב
גברים. אתה כבר בן 19, קח את הדברים שלך ותמצא לך מקום אחר
לקיים את החיים האלה שלך.

בבוקר למחרת, התעוררתי בשעה עשר בערך. על השולחן שלי היה מונח
צ'ק על סך שלושת אלפים שקלים. חשבתי שאני רוצה למות, הרגשתי
מלוכלך ומנודה, הרגשתי לבד. לקחתי את הצ'ק והבטחתי לעצמי שאני
אנצל כל שקל שיצא לי ממנו, ולא אעשה מה שעושים הגיבורים
בסרטים. אני את הצ'ק הזה לא אקרע ואני אדאג ליהנות ממנו עד
השמיים, כי הוא הדבר הכי יפה שבא מההורים שלי ב-24 שעות
האחרונות מאז שסיפרתי להם. ואיזה טעות זאת הייתה.

גיא מצא את עצמו בוכה כמו תינוק במיטה של ידידתו הטובה, כבר
באותו הלילה. למחרת בבוקר ידו הייתה מכוסה כתמים כחולים מרוב
שאחז בעצמו חזק. מאיה, שידעה עליו כבר שנה, ניסתה לשבור את
הערפל השחור שחגג עליו בהצעה: "בוא נלך היום לצפון העיר, יש
שמה אחלה דירות להשכרה, צא מזה! תסתכל על זה כהתחלה של חיים
חדשים! אתה גם ככה לא בצבא, זה היה צריך לבוא באיזשהו שלב!"
גיא הרים מבט על מאיה וחייך חיוך דומע, "את יודעת מה, בואי
נעשה את זה!"

גיא היה ילד די גבוה, בהיר אור עם גוף די רגיל ולא מושקע.
העיניים שלו לעומת זאת היו שני כדורים מדהימים שפשוט משכו
תשומת לב אליו כל הזמן. רן, חברו הטוב, תמיד היה אמור לו ש -
"עם פרצוף כמו שלך, אתה תמיד תוכל לפרוש לזנות", עד אותם הימים
האלה בהם יצא מהארון מול הוריו, המשפט הזה היה בדיחה, מאותם
הימים, המשפט הזה היה משהו להיתלות עליו. באותו אחר צהרים,
בילו מאיה וגיא בחיפוש אחרי דירה וכל העסק התחיל ממש לרגש
אותו. "אם הצ'ק של אבא והמשכורת שלי, יש לי התחלה ממש טובה,
אני רוצה דירה קטנה ויפה, מספיק חדשה ובלי ג'וקים".

ככל שעברו הימים היה נראה שהמצב לא ממש מחמיר. גיא הוא בנאדם
חזק, הוא לא מאלה שתלויים בהורים שלהם והוא הצליח להעביר את
הימים האלה בחיפושים אחרי דירה, לעבוד הרבה וגם לבלות פה ושם
בקפה בהרצליה על איזה כוס קפה טובה וסיגריה. מקומות של גייז
עוד לא ממש היו אופציה כמקומות בילוי וניסיון גם ככה בקושי היה
לו. גיא, הוא מה שכולכם תוכלו לקרוא לו, הומו, ממש לא טיפוסי.
הוא מאמין במזל נאחס אבל אינו ציני. הוא חרמן אש אבל לא הולך
לחדר כושר ולא מוצא את עצמו מתחבר לבניית גוף. הוא גם יפה, אבל
ממש לא אופה.

ועד תחילת חודש הבא, כבר הייתה לו דירה ממש מגניבה. חדר שינה
אחד, מקלחת ומטבח דווקא די גדולים וסלון עם מרפסת נחמדה. שכר
דירה סביר ומעט מאוד רהיטים. "אני כבר לא יכול לחכות להיכנס
למקום הזה! אלה הם החיים החדשים שלי!" "אני שמחה שאתה לוקח את
הגישה הזאת, אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אעבור לגור איתך שם?"
"אל תהיי מצחיקה, ההורים שלך עוד רוצים אותך וחוץ מזה, תוכלי
לישון שם כמה שתרצי ואני אצפה לביקור אחד ביום מינימום", "ומה
עם ההורים שלך? אתה לא מתקשר להגיד להם שהתמקמת?" "אני לא רוצה
לשמוע מהם בכלל, לא משנה עד כמה קרוב הם גרים".

הדירה הייתה ממש קרובה למרכז תל אביב, די מוזנחת, לא ממש חדשה
ובכל זאת, גיא מצא אותה כבית חם חדש מהתנור. הוא היה עסוק
בלפרוק ארגזים מעטים שהיו לו כשלפתע, בכניסה לדירה, הופיע לו
בחור זר. "שלום, אתה חדש פה בבניין?" "כן, רואים, לא?" גיא היה
בהלם מהתגובה המהירה של עצמו בהתחשב במראה של הג'ינס הקרוע,
הגופייה השחורה, הזיפים והגישה השאנטית שנחלה את היצור שעמד
מולו, ובקיצור, כוסון! "כן באמת רואים... בן כמה אתה?! לא קצת
קטן כדי לגור לבד?" "אני בן 19, החלטתי שאני הולך על
עצמאות..." "אתה לא בצבא?" "עצמאות עד הסוף..."  "אה אני
מבין... טוב גם זה סבבה... מסתבר שמיום ליום זה סבבה ליותר
ויותר אנשים, בסוף לא יהיו מלחמות כי לא יהיה מי שילחם".

גיא חייך חיוך מרוצה והמשיך להתעסק עם הארגז הגדול במרכז החדר.
"אז איך קוראים לך?" "אני גיא", "נעים מאוד, יוגב. אני... אם
לא הספקת להבין... השכן שלך ממול... ואני בן 25". "מגניב, אני
מקווה שאתה שם מוזיקה רועשת בשעות הצהרים", הוסיף גיא כשכולו
עניין בטלנובלה חדשה שהוא הולך ליצור פה עם הדירה הזאת. אור
צחק על ההערה ה-"שנונה" ובעודו מתחיל להתקפל טען שהוא ישן
בצהרים כי הוא עובד כל הלילה. "זה בסדר, אני לא פה בצהרים,
מבטיח לא להפריע". "יאללה ביי גבר, תעשה חיים". אור הלך וגיא
נשאר עם פה פתוח באותו מביט לעבר חדר המדרגות איפה שעמדה הדלת
מאחוריה החביא אור את עצמו בתקופה האחרונה של חייו.

ואז כהרגלו של כל הומו בעולמנו, התחילו השאלות לעלות למוחו של
גיא. האם הוא הומו? ואם כן, מה הוא חושב עלי? האם בסופו של
דבר, יש מצב לפנק את הצב? גיא כבר יכול היה להרגיש את עצמו
מרחף לתוך החלק השני של החיים שלו. זה קרה תוך כמה ימים, בלי
הכנה מראש, ועכשיו, הוא צריך להתמודד עם זה. עכשיו כל מה
שנישאר זה לתפוס חזק במשהו, ולהבין, שזה לא הולך להיות קל.