"אני רוצה", הוא אמר בכובד ראש, "לחלק את האהבה שלי לשתיים".
"אני חושב, שאהבה אחת זה דבר גדול מידי להקדיש רק לבנאדם
אחד".
אז הסכמתי, מה יש? אז הוא רוצה לתת לי רק חצי, שיהיה, לפחות
חצי זה מישהו לקום איתו בבוקר, ואימא שלי הייתה אומרת "פושטק",
ואומרת לי שאני הורסת את החיים שלי, אבל אני? מה איכפת לי, חצי
זה קפה נמס ביום שבת בבוקר אז טוב.
ניסינו, ממש ניסינו לחצות את האהבה העקשנית הזו, לקחנו סכין
גדולה, מהאכזריות במיוחד שנשלחות לחתוך לחם עקשן שעמד כמה ימים
בחוץ, אבל אהבה זה לא לחם ישן, ולאהבה לא מזיז שמנסים לחתוך
אותה.
ואז הוא אמר, שברור שזה לא נחתך כי לא מדדנו בדיוק איפה האמצע,
אז מדדתי, כי חצי זה לעשן ביחד את הסיגריה האחרונה שנשארה
בקופסא, אז מודדים.
מדדתי בסרגל, "90", הכרזתי בקול, מי היה יודע שאהבה זה דבר
כל-כך גדול, 90 סנטימטר, בלי קצוות מיותרים.
וניסינו לחתוך, הפעם עם מסור קטן ומחליד, והאהבה, רק נפצעה קצת
בקרום למעלה, אבל חוץ מזה, כלום, "גורנישט", כמו שאימא שלי
הייתה אומרת.
"ססעמק", אתה קיללת והלכת הצידה להדליק סיגריה של עצבים, אני
בטוחה שראיתי גם דמעת ייאוש מתגנבת ומדגדגת לך את הסנטר, אבל
עזוב, לא נזכיר את זה.
"מתוק", ניסיתי לגשת בקול שקט ויד מנחמת, "די, תעזבי אותי, אני
רוצה קצת שקט, אני רוצה לחלק את האהבה המזדיינת הזו ולגמור עם
זה".
"אז נחלק", לחשתי.
חצי זה המון, חצי זה חיבוק כשעצוב, זה השלוק האחרון של הבירה
שמגיע לאהבה שלך, לחצי אהבה כלומר.
באמת שניסיתי, מדדתי שוב, סימנתי באמצע, 45 סנטימטר, אין
מילמטר יותר אין מילמטר פחות, בול, 45 סנטימטר זה לא נורא, אני
מנחמת את עצמי, זה אפילו דיי הרבה, מי היה יודע שאהבה היא כל
כך גדולה, אני פשוט אדמיין שזה מה שהיא הייתה מההתחלה, 45
סנטימטר, בלי קצוות מיותרים.
חתכתי, ניסרתי, אפילו הוא ניסה, כי חשבנו שאם זו האהבה שלו הוא
צריך לחלק אותה לשתיים, אבל גם זה לא הלך.
ובאמת שלא איכפת לי כי חצי זה המון, חצי זה 45 סנטימטר של סרט
ופיצה בלילה.
ושוב סיגריית העצבים הנוראית הזו, והפעם אין אפילו דמעת ייאוש
כי הפעם פשוט החליף אותה הכעס, ואתה הריי נורא כועס, עלי, על
האהבה המזוינת הזו שלא מוכנה להתחלק, על העולם בכלל שלא סיפק
חותך אהבה מקצועי.
ואתה עצבני, ואני שותקת ומולנו מונחים 90 סנטימטר של אהבה
טהורה, בלי קצה אחד מיותר, ובהילוך איטי, כאילו משומקום, היד
שלך תופסת את פטיש המתכת הגדול מארגז הכלים העלוב שלך ומנחיתה
אותו על האהבה המונחת, שמפרפרת לכמה שניות, ואז מפסיקה.
"אם כמעט אז כלום", אתה אומר, "לא חצי, לא רבע, לא כלום."
ואני בוכה, בשקט, כי חצי זה המון, חצי זה לקום ביחד, חצי זה
כל-כך הרבה.
ועכשיו, אין כלום, רק שתיקה מביכה ואהבה חבוטה ולא נושמת על
רצפת הסלון הקרה, ואני חושבת שאני לא אתגבר, ואתה מסתכל בפרצוף
מזלזל, "אפשר לחשוב", אתה מסנן.
"נו, שווין", כמו שאימא שלי הייתה אומרת ומזהירה שאני הורסת את
החיים שלי, אבל מה היא כבר מבינה.