New Stage - Go To Main Page


פקידיי השטן , ביטוח לאומי, איפה אני ?  ?  ?

קצת שחור מקרני שמש, שלא חודרות ולא מסות להותיר לאור לבצבץ.
מתקתק לו השעון, שנייה ועוד שנייה מרעיש. בטלוויזיה יש את
הערוץ שמראה שלג כל הזמן או לפחות עד שידורי הבוקר, מאוחר אפשר
להבין,
שחודשי הקיץ יכולים להיות ממש כבדים ולחים בכל נשימה אחת
נוספת...

שוכב על הכורסא בקושי חיי ובקושיי מודע לקיום הסובב אותו, ככה
שנייה שמרעישה לשנייה שלאחריה מאחורי שעון קיר  שכל שעה אמור
לזמר אבל הוא לא, אני יצור חיי ומת בו זמנית,עיוור בעל עיניים
תקינות,
תפיל אנושי לחברה, אני לא עושה כלום עם עצמי אני מרגיש כמו
זקנה...ועכשיו קיץ וחם והשעון מתקתק תיק ...תק... תיק...
תק...

השלג על המסך לעומת הכל לא עושה את החדר ליותר קר, בידיעה שעוד
מעט השידורים יתחדשו כי כבר השמש מנצחת את החושך, והעיניים
סובלות אז הן בוכות - זה יכול להיות גם אלרגיה או משהו...

לא זה לא הקרשים שאמורים להיות במקום החלון, ולא הדלת מבלי
מנעול ודירת חדר-חור שחייתי שם, לא גם הם לא, לא רואים לא
נושמים לא מרגישים כמו שאני, ואני בסה"כ גוויה חייה מול מסך
שדולק ונחבא עד לשירת ה"תיקווה". ללא ערוצים מיותרים, רק אחד,
ערוץ אחד,  כזה שצהרים יש סדרות מצויירות ופרפר נחמד,
וכולנו זוכרים את דודו. חדשות של שעה עגולה בלילה, שאומרות לנו
שכאן יש צרות וכאן לא טוב לחיות...ומי צריך איזה פלצן עם
משקפיים שיומר לי שכאן אפשר למות מכל מצב, ואחר כך שואלים את
עצמם למה אנשים לא יוצאים מהבית ולא עושים כלום עם עצמם.

ביטוח לאומי, מקום מגעיל, מה אנשים לא יעשו כדי לקבל כסף
מהמדינה מבלי לעבוד ולא לעשות שום דבר, רק להצהיר ולהצהיר -
והצ'ק בדרך אליך...וכמו הרבה אחרים גם אני עמדתי בפתח לביטוח
לאומי...תפיל אנושי - ואני בבטוח הלאומי...מבטח את עצמי מתת
תזונה וחוסר מחסה.

הוא בוחן אותי, אני יכול לראות את העיניים שלו מבעד למשקפי
השמש שלו, הוא בוחן אותי ולאיזו מטרה ?,
מידי פעם אני מעיף מבט על עברו כדי לראות אותו מנסה להסתיר את
המבט שלו אלי, זה לא מסובך זה כמו לעשות את עצמך לא מביט בכלל.
מטופש אה, כמה חשבתי לעצמי, שאני משחק עם גבר מבוגר אחר במי
תופס את השני בוחן את השני. לא מובן אך מגוחך ויותר מכל מעביר
את הזמן בתור לפקידה, שכולנו שונאים יותר.
היא מצד שני, פקידה, לא שמה על אף אחד מאתנו כאן בתור, בשבילה
אנחנו אפס גדול בתל"ג הלאומי, וכמו שכל דבר אצלה בא במספרים גם
היא נראתה כמו תוצאה של נוסחה אידיוטית שלומדים בכיתה ט'.

כמו הביטוח הלאומי, שאני לא כל כך סובל, הייתי צריך ללכת ישר
אל הבנק. אויי הבנק, לב מרכז ענייני הגהנום, הפקידים הם שדים
והמנהל הוא שותפו של השטן. החיים על נשמתו של העובד.
התורים שיש במדינה הזו, אפילו בשביל לשדו......ד בנק צריך
לחכות בתור...
מה לעזאזל, מה הוא עוקב אחרי, שוב אותו ברנש מבוגר בוחן אותי
דרך הגב שלי, מאחורי אני מרגיש כאילו הוא מביט בתוכי. אוףףף
מעצבן, נו טוב עוד מעט, דבר ממש קטן עומד בינו לבין האקדח שיש
לי מתחת מכנס ותלוי על החגורה, קרוב לביצים וקרוב לאומץ שאני
הולך להציג פה ועכשיו...

אני אספור עד שלוש ובשלוש אני שולף אותו וצועק "זה שוד כולם
להירגע, לא להיות גיבורים כי מי שמנסה חוטף כדור הבנזונה. " -
ככל שהתור הזה מתקצר ככה אני יותר מתרגש, והבנזונה מאחורי לא
עוזר במבחנים שלו, ואני לא עיתון שכל כך מעניין להביט בו, במלא
הייתי אחת שנראתה טוב אז...נגיד אבל אני גם ככה תפיל חברתי
שהולך לשדוד את אותם ממשכני נפשות בבנק השטן הגדול...

רק איש אחד נמוך ושמן מבדיל בין הצדק שמתחת לחגורה לבין שדיי
השטן - המופקדים על חשבונם של אחרים, כבר זעה שהתחילה לבצבץ על
המצח  ורוצה לסיים עם זה. זה מתחיל להיות יותר מידי לחוץ.

"בוקר טוב לך" - "בוקר טוב" השיבה הפקידה. "במה אני יכולה
לעזור לך, אדוני ?  -  " לא יודע, לא משהו מיוחד, רק את המספר
טלפון שלך בבית ועוד איזה סכום גבוה של מזומנים" התחלתי פלרטט
איתה, היא חייכה אבל פתאום היה לה מבט, של תהיה רצני ואל תזיין
לי את השכל תזיין אותי...או שזה סתם אני הייתי...?אפשר לתהות
לגבי זה, האומנם ?,

"אני יכולה לעזור לך ב?" - "ב...שבאתי לכאן מגלל המזגן, את
יודעת חם בחוץ וחוץ מי זה עוקבים אחרי שששש..." - "באמת?" היא
התחילה להתרכך קצת,  אבל נשארה רצינית. " טוב, אם אין לך שום
בקשה מיוחדת, ואתה לא רוצה כלום, אני אבקש ממך ללכת, יש עוד
אנשים שמחכים שאני אוכל לעזור להם, בסדר ?"
ביקשה בנימוס, אולם יכלתי באמת ללכת אחורה, אבל זה היה סוטה
מהמטרת על שבאתי אליה מקודם, לשדוד את "סדום ואמורה", הבנק.

"אם כך," התחלתי לדבר בלחשנות, "אם כך, את יכולה לראות שיש לי
דבר קטן שמכוון כלפיך, זה הדבר היחידי שמפריד בין המוות המתוק
לבין כל שאר המזומן, האם הבנת ?; לא לצעוק לא להיות היסטרי כי
זה רק יביא לתוצאות שיצאו מגדר הנשלט, ואף אחד לא רוצה שזה
יהיה יום ממש רע את מבינה ? " - היא מצד השני של הדלפק הייתה
המומה כך שהיה אפשר לאכיל אותה בשוק של עצמה - ומתעלפת.
דבר שלא היה צפוי לקרות, אבל נניח שקורה לעיטים ששודדים בנק או
משהו מבין שחייו עומדים למבחן מחודש שם למעלה. הפלתי את פקידי
השטן לשינה עמוקה של חוסר מודע לסביבה...הסתרתי את האקדח בחזרה
מתחת לחגורתי, לא היה מתאים הפעם לשדוד בנק, בין כל ההמולה
ולבין השוטר שמצא לעצמו תירוץ לגעת באיזה גבירה צעירה.

יצאתי מהבנק, שבוז וחסר כל במזומן. איך יכלתי לפספס, ומה פתאום
היא התעלפה לי שם,  ומה אם היא תספר לאותו שוטר שניסו לשדוד את
הבנק והיא בטח תזהה אותי במצלמה של הבנק...אבל הם לא יזהו בין
כל המשקפי שמש לבין הזקן המאוד ארוך שגידלתי, זה הדבר היחידי
שגדל בזמן שהשעון תיקתק והזמן התחיל להסתדר עם שעות הביולוגיות
של השינה.

חזרתי לחור שממנו יצאתי,שוב בוהה באותו מסך שלג שלא עושה את
הדירה ליותר קרה. אבל זה נחמד היה לחשוב שיש שלג פה ושם,
ולחשוב על קור ועל חוסר בלחות באוויר, כל כך דביק פה, כל כך
מגעיל.

שוב פעם, ביטוח לאומי, אותו טיפוס מבוגר שמביט בי דרך נשמתי
וממשיך לבחון אותי, והבנק...הפעם בחרתי לי בנק ממש נאה, לא
זנוח מידי ופקיד שטן, לא פקידה, אלא פקיד זכרי שטני לא יתעלף
לי בזמן שאני שודד אותו, גאוני פשוט גאוני. לא שכחתי את התור
והיינה האיש שלפני קירח ומנסה לקרוא את הטופס שהוא הולך לחתום
עליך, כדי לראות ששוב פעם מרמים אותו והוא לא מצליח למצוא את
המילה הקטנה שאומרת - עמלה גבוה לבנק על חשבונך, אדוני.

בעודנו פונה אחורה ליציאה, ניגש מאחורי משהו בעל ריח גברי
במיוחד, לא יכלתי לראות את האיש והוא מצמיד אלי משהו קשה לגב
ולוחש לי באוזן משהו..."אם אתה רוצה להשאר בחיים תגש לדלפק
ותלחש למר בחור, שזה שוד, ואתה בן ערובה - חבר, האם הבנת אותי
- דוד ?"  - "כן, כן !!" השבתי המום...

מבלי אפילו לראות את הפנים של מר שודד מספר 2 , ניגשנו למר
פקיד ובערך אותם מילים בעלות אותה משמעות אמרתי למר פקיד "
שזהו שוד, אל תזוז אל תהייה סופר מן,  לא להיות היסטרי ולאסוף
את כל המזומן לתיק שעף מאחורי גבי על מעבר לדלפק. ניסיתי להביט
בפניו של האיש המת בקרוב שכיוון לגבי את הדבר הקשה הזה, ולא
היווה נוח לגב.

הפקיד מילא את הוראותיו המדויקות של מר אפטרשייב ששודד את הבנק
ממש מתחת לאף שלי,
לא הייתי כעוס, לא הייתי מאוכזב, הייתי רותח-מעוצבן, במצב
נורמלי הייתי משאיר לו שן אחת בפה,
במצב אחר הוא היה נשאר צמח לרוב חייו האומללים...עד ככה עצבני
הייתי...

"קח את התיק חבר, ובוא איתי"...מוביל אותי אל היציאה." אתה,
אתה תהייה כפוליסת ביטוח שלי מפני אנשים אחרים שרוצים אותי או
את הכסף, מבין דוד ?" - "מבין", "כאשר אני אסיים איתך, אתה
תוכל לקחת את חייך בחזרה במתנה, לעומת זאת אני אהיה רחוק מפה
ובטוח...מבין דוד ?" - "מבין".

התחלנו ללכת, המקום היה שקט ומתוח, כל אחד רצה ללכת כבר הביתה
ולספר לילדים ששדדו אותו היום בבנק, אולי לראות את עצמו
בטלוויזיה ואחר כך לעשות את עצמו כאילו הוא לא נתקף בפרנויות
ממות...
פחדנים, על החיים העלובים שלהם, תלויים בכל תכלת חומרית ואחר
כך זועמים על זה שאני לוקח להם את הכסף, את החיים ? -  הם היו
משועבדים גם  ככה לכל מינה דברים גולמיים לאומיים כמו טלוויזיה
ומחשב.
אני רק מוציא אנשים לחופשי, כמו את עצמי...אבל שוב הדרך נראתה
כמו קילומטר עד הדלת של הבנק...
שעון הקיר של הבנק הראה בדיוק 12 בצהרים מתי שהבנק עומד להסגר,
וכולם כנועים לאדם שמחזיק בי כאינטרסנט שלו כביטוח נגד מעצרים
ולא עוזרים לאף אחד אפילו לא לעצמם. נשארתי לבד מול מר
אפטרשייב.

זה הלך ככה, הוא כיוון אל גבי משהו והחזיק בי כך שלא יכלתי
לראות מי הוא, אני אחזתי בתיק בעל ערך כספי מאוד גבוה, אחד
פחות אחד שווה אפס, נכון ? אם אני אחד התיק פחות מר אפטרשייב
שעומד להסתלק עם התיק שווה לאפס שוד בנק שאני תכננתי ואפס
מזומנים לי, ושוב טלוויזיה מושלגת בדירה...אני לא מוכן לזה
יותר. זה חייב להפסק כאן ועכשיו.

כאשר הגענו לדלת מזכוכית של הבנק, הצצתי לזכוכית הדלת והצלחתי
לראות את פניו של מר אפטרשייב, מר אפטרשייב היינו אותו זר
מבוגר שאוהב לבחון אותי בביטוח הלאומי, הבנזונה עוקב אחרי...או
מה...
זה היה עצבים או סתם תושייה פתאום הזקן החביב בעל ריח גברי חטף
מרפק לבטן ואז איזה מעלומה לראש ועוד אחת כדי לבדוק שהוא באמת
חטף את זה...בן של טוטה עוקב אחרי ועוד שודד את הבנק שאני
התכוונתי לשדוד...בן של זונה.
למעט שהקהל הבנק הבין שאין יותר סכנה והכל תודות לי, התחיל
להריע לי על האומץ, הנדיר שיש כיום לאזרחי מופת של המדינה. מה
שהם לא הבינו שאני אמרתי תודה, והתחלתי ללכת עם התיק
מהבנק...תוך כדי תודות ובקשות לכולם אני עוזב את הבנק ואף אחד
אפילו לא השומר הצעיר לא שם לב שנעלמו מהבנק כמה מזומנים ואיש
אחד גיבור...בעל שכרו הייתי אומר...

בתיק היה 89,550,5 מזומן לא כולל דמי ביטוח הלאומי שלמחרת
פדיתי בבנק אחר. תפיל אנושי שלא יודעים שהוא שדד בנק, בעל סכום
נכבד של מזומנים שמזדמנים לאן שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה לעשות
בהם. זה העלה לי חיוך גדול על הפנים מה שלא עשיתי מי זה זמן
מה, ובכן זהו...לפחות ככה זה היה.

דבר ראשון נעלתי את הדירה וכביתי את הטלוויזיה שדלקה דיי
והיותר, לקחתי את התיק ועוד איזה תיק קטן עם בגדים... לא ידעתי
לאן פניי פונות, ותאמת אני חושב שאני לא יודע איך הגעתי לזה.
אבל איך שהוא נוצרה תפנית בחיי,במקום להיות תפיל אנושי או חיי
מת הפכתי לאיש מעושר מאוד ומי אמר שעושר לא כונה אושר...אה?
עד לפעם הבאה בביטוח הלאומי לפחות ככה לי זה נראה...!





לא רציתי לכתוב את זה, אבל...המצפון לא השאיר לי ברירה...
התבטאות לסוף,
נכתב גס מלוכלך ולא מתחשב...אבל מה לעשות שצריך להיות בעל
נימוס אינטלקטואלי לבסוף
ולהתנצל על כל קללה שנכתבה  בסיפור...אז היינה לכם בני זונות
מוצצים בעלי עקרונות פולטיים קורקטיים,
העריכה רוצה להגיד שתלכו כוסעמק לכל אלו שנפגעו מכל קללה ומכל
העלבון שנכתב בסיפור הזה,
אין עולם מושלם ותפסיקו להציק לכותבים בעלי התבטאות גסה. וזה
היה באמת לא סיפור גס אפילו לא היה סצנת סקס קטנה, ולא ירדתי
על הומואים ,לסיביות ו גמדים...לא צחקתי פה על שחורים לבנים
ועל נושכי קריות, גם לא צחקתי על דתיים חילוניים ואגזוזנים,
אתם לא יכולים להגיד שצחקתי על עדות המזרח ועל עדות המערב ועל
פידורסים שדוחפים אצבעות לתחת לשם ההנאה . גם אתם לא יכולים
להאשים אותי הומופוב שלא חושב שצריך לזיין את השכן בתחת, לא כי
אני בעצמי טוען שיש להגביל את זכויות הילד.
מה שאני רוצה להגיד פה, שתלכו להזדיין זה אחלה סיפור, ואם לא
אהבתם בעיה שלכם.
מה שכן אני באמת ממתנצל על השגיאות כתיב, בני זונות, למה אתם
כותבים יותר טוב, אה ?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/7/01 3:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי ברנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה