מה כבר יש לכתוב בתוך פנקס קטן ומצ'וקמק עם עפרון שעייף כבר
מפתירת משוואות טריגונומטריות ומסיכום תולדות העליה השניה,
שירה נעלה הוא כבר לא יכתוב,
וגם היד... היד כבר הורגלה בכתיבה אוטומטית ללא מחשבה, בכתיבה
ללא חשק, מאוסה. והגוף המחובר לה לא יכול עוד לשבת על הכסא הוא
שואף ליותר.
העינים רואות פריחה וציפורים ובמקום להלל את יפי העולם הן
מחשבות את הכוחות הפועלים על הציפור במעופה ומה היא מהירותה
הממוצעת.
והראש עומד על סף קריסה, הוא מותש ממאבק אין סופי בין הקול
שאומר שחייבים לקול שאומר שאין כבר כוח. נמאס לו לשלוט עליהם
כל הזמן, הוא החליט מזמן שהוא לא שוטר בגן ילדים, ושהוא לא
מתערב יותר בריבים שלהם.
והעולם ממשיך בסיבובו ועוד שקיעה מוצאת אותי מעוכה תחת ערימות
הספרים.