אחרי שנתיים חזרתי. פתחתי את השער הקטן, הלכתי בשביל שמוביל
לדלת של הבניין, נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה 7. החיים שלי
כבר חיכו לי בפתח הדלת.
"א-הלן!" צעקתי ונתתי להם את החיבוק הכי אוהב שנתתי למישהו
בשנתיים האחרונות. הם השתנו קצת, החיים שלי. גדל להם זקן ועוד
איזה חצי מטר רוחב לגוף. אבל אני? לי לא איכפת אם הם יהיו
שמנים כמו יוקוזונה עם השערות פנים של הרב בקשי-דורון. עדיין
הם יהיו החיים שלי.
הם הכניסו אותי פנימה, הושיבו אותי על כיסא, פתחו שולחן סלטים,
חומוס, חמוצים, חריפים כמו בזמנים ההם. אחר כך הם הכינו לנו
קפה שחור אסלי - אסלי כמו שאני אוהב. ושם ישבנו, אני והחיים
שלי, על קפה במטבח.
"בונא, חיים שלי איך התגעגעתי אליכם!" אמרתי ולקחתי עוד שלוק
מהקפה והם ישבו ודיברו ואמרו על כל מה שהיה בשנתיים האחרונות:
איך יורי סגר את הבאגט למטה, איך שאסי וגורי התפרקו, איך
שארה"ב כבשה את עיראק ואיך ששר הטבעות זכה באיזה 100 אוסקרים
ולקיל ביל בכלל לא היה צ'אנס.
"טוב, וואלה אני יוצא לסיגריה", אמרתי ויצאתי למרפסת, החיים
שלי אף-פעם לא נתנו לי לעשן בפנים.
ישבתי והסתכלתי על רח' יפו מלמעלה. מולי ברחוב ישב לו קבצן,
כולו יושב בצד עם שלט שכתוב עליו "לאוכל" וחץ שמצביע על כוס
מקדונלדס ישנה. חשבתי לרגע איך הוא מרגיש. חשבתי לי רגע אם גם
לו יש חיים שלי שלו וחשבתי גם איך הם נראים... האם הם מזוקנים
ו-בריאים כמו שלי? או אולי הם צנומים ומלוכלכים כמוהו, מקבצים
נדבות ברחוב הצמוד? לא יודע...
החיים שלי יצאו למרפסת.
"מה אתה כל-כך חושב? הא? בוא, בוא פנימה ותירגע, אני אכין עוד
קפה", הם אמרו ועזרו לי לקום מהכיסא הנוח.
"וואלה, מצוין. תגיד, יש גם רוגלך?" שאלתי והלכתי אחריהם.
ושוב אנחנו במטבח, על קפה אני חושב לעצמי אם גם את הקבצן לקחו
לשנתיים ואמרו לו שהוא בעצם לבד... ואם הוא האמין להם...