אני מונח כאן בפינה, מוזנח.
למה הוא לא משקה אותי?
למה הוא לא אוהב אותי?
הוא לא באמת אוהב אותי.
קוצץ את עלי הגוססים,
המסכנים,
לפעמים.
לעיתים משקה יותר מדי
לעיתים פחות מדי
לפעמים נעלם לימים שלמים
בטח יש לו גינות אחרות שהוא מעדיף להשקות.
יושב לי בפינה, ושותק.
לא מניע עלה,
לא מזיז גבעול.
קומט עלעלי מצער.
מבדידות.
בשקט.
קומל לי לאיטי.
הא - שיראה מה זה
אני אמות ולו לא אכפת!
אז יהיה לו אכפת.
אוי הנה הוא שוב נכנס,
בצעדו העייף, הנרגן.
אולי הוא אפילו ישקה אותי היום?
אולי יאהב אותי קצת היום?
אבל לא,
הוא רק בוחן אותי קצת
תולש עלה שהתייבש לאחרונה,
נאנח והולך.
שוב הוא נוטש אותי.
שוב הוא הולך.
אני לבד וגלמוד בעולם בלי אוהב!
כל-כך תלוי בו,
כל-כך חלש.
כל-כך נטוש פה,
כאן בדד.
אך הנה הוא חוזר - ובידו כד מים!
הו - השבח לאל הוא לא שכחני בינתיים!
משקה אותי,
מרווה אותי,
את צימאוני.
מציף את כל חושי באור.
איך יכולתי לחשוב שהוא לא אוהב,
שהוא שכח?
הוא תמיד חוזר בסוף,
אלי,
אל העציץ המוזנח.