עדי ואני. אני ועדי. מההתחלה זה היה סיפור אהבה.
איך אני אתאר אותה?
מאיפה להתחיל?

נפגשנו פעם ראשונה במחנה בזה של נגינה, בני הקיבוצים, אולי
מישהו שמע. אני מנגן על חצוצרה והיא על קלרינט. "אתה ירון? יעל
סיפרה לי עליך, לא מפסיקה לדבר עליך. ירון פה וירון שם, אוי
ירון עשה כבר את זה, כל הזמן ירון. דווקא חמוד, מבינה אותה".
ואני מחייך, שואל אותה לשמה.
היינו הידידים הכי טובים שיש. שאלו איפה עדי, אמרו עם ירון. כל
הזמן דיברנו, גם שלא היה על מה לדבר. אני זוכר שהלכנו לטיול
ודיברנו אפילו על מזג האוויר. כל פעם מצאתי נושא מפגר לדבר
עליו בשביל לשמוע את הקול המענג שלה. היא אהבה לדבר, ואני
אהבתי לשתוק, להקשיב לה.
בלילה האחרון של הכנס הלכתי עם עדי, אילת וענת לטיול, החלטנו
להתיישב על הדשא במקום לא ברור. ענת פרסה שמיכה וישבנו לנו
ביחד, בוהים בעננים וסתם מדברים. אילת הכריחה אותי להפסיד לה
בתחרות הליכה קלה מסביב למגרש, וחוזרים לשבת על הדשא. פתאום
עדי פולטת "כואב לי הגב", ואני מחייך אומר לה לשבת עם הגב אליי
ומתחיל בעבודה.
זה מין כישרון כזה שיש לי, לעשות לבנות מסאז'. רק לבנות. ואני
כנראה עושה את זה ממש טוב. אני מחייך לעצמי לקול הגניחות של
עדי  "אוי, זה כל כך טוב, אתה נהדר, אל תפסיק, אוי כן, אתה
מלאך, מממ..." אפשר לחשוב מה כבר אני עושה לה, בסך הכל נוגע לה
בגב. אני עושה לה את זה לאט ורך, והיא מנסה בין ההנאה לתגמל
אותי ולוקחת לי את הרגל מסביב לגופה, בין הרגליים שלה ומתחילה
לעסות, אבל מוצאת את עצמה משותקת מרוב עונג מתמשך.
שעה, שתיים, חמש שעות (!) והגיע הזמן ללכת לישון, מחר יש
הופעה! היא כל כך נינוחה, הגב שלה משוחרר, היא מודה לי בחיבה
רבה ואנחנו מתחילים בדרך לחדרים. לא שמנו לב, אבל בשלב מסוים
אילת וענת פשטו הלכו לישון. עדי אומרת שקר לה ואני ישר קופץ
ומחמם אותה. אנחנו הולכים מחובקים לאט, בדרך ללילה האחרון שלנו
ביחד לעוד הרבה זמן. זה היה לילה מושלם.

אחרי ההופעה, שכמובן הייתה גדולה (היה לי סולו), הגיע הזמן
להיפרד. חיבוקים ארוכים ואפילו נשיקה. על הלחי! היא רק ידידה.
המשכנו לדבר בטלפון, ידידים הכי טובים שיש, בהתחלה כמעט כל
יום ואחרי זה פחות ופחות. אבל כל שיחה זו חתיכת שיחה, לא
הפסקנו לדבר! אני יודע שאני אוהב אותה יותר מכל אחת אחרת, אבל
חשבתי לעצמי שאני אוהב אותה כידידה. ידידת אמת. אפילו היה לי
כל מיני קשרים עם בנות אחרות, נשיקות, ערבים לוהטים. והיא? היא
צחקה שמחכה שמישהו יציע, אבל אני יודע שהיא מחכה לגבר הנכון,
אותו אביר כסוף על סוס לבן. היא חיפשה רק אהבה, לא התפשרה על
כיף. בעצם, כשאני נזכר בזה, היא לימדה אותי לאהוב.

עברו כמה שנים של ידידות, עוד כמה כנסים, חיוכים וגניחות
(מעניין שכל פעם כואב לה הגב, מחדש...). הכנס האחרון שלי, הפעם
אני הבוגר. כל השנים שראינו אחרים עוזבים, עכשיו הגיע תורי.
לעדי יש עוד שנה ליהנות בחופשים, אבל בשבילי זה היה הסוף. זה
היה אולי הכי קלאסי שבסיום של חלק מסוים של החיים שלי, אני
אפתח חלק אחר, ביחסים שלי עם עדי. כרגיל, ישבנו בלילה האחרון
על הדשא, הפעם בלי אילת וענת. היא התלוננה שכואב לה הגב, ואני
מעסה לה אותו ביעילות. עדי שאלה אותי מה אני מחפש באישה,
לאהוב. חשבתי על הרבה תכונות, והופתעתי לגלות שאף אחת מהן לא
חיצונית. אני בוחן את הרשימה שעשיתי בראש וחושב על עדי. ושוב,
חושב על עדי, וחושב על הרשימה. אני מדמיין את אותה אישה
אידיאלית ורואה את עדי, פה מולי, הידידה הכי טובה שלי. התאמה.
אני חושב שכל מה שאני מחפש באישה, זה בעצם... עדי. כל הזמן היא
הייתה מתחת לאף שלי, ידעתי שאני אוהב אותה, אבל... או שאולי כן
ככה?
סובבתי את עדי עם הפנים אליי, ושאלתי אותה מה היא תעשה עם אני
עכשיו נותן לה נשיקה. היא קפצה ונתנה לי אחת על הלחי. אני
מחייך, רגע של שתיקה, ונותן לה נשיקה. לא על הלחי הפעם, אחת
אמיתית, על השפתיים, רכה ומתוקה. הכי הפתיע אותי שהיא שיתפה
פעולה. מצאנו את עצמנו מתנשקים בלהט, הידידים הכי טובים. או
שאולי כבר לא. עכשיו אנחנו זוג. מאוהבים.

היינו זוג מושלם, כל כך יפים ביחד, כל כך חמודים שאפשר לבכות.
אני מתגעגע לאותם ימים.

בינתיים קיבלתי את תעודת הבגרות שלי, מצטיין בית ספרי ובעצם
ארצי, כולם היו גאים בי. את הצבא העברתי בתזמורת צה"ל ובלימודי
ערב בטכניון. עמדתי לפני שחרור כשיש בידי כבר תואר ראשון
בהנדסת תוכנה, עבודה מובטחת בתנאים מצויינים, ובעיקר עתיד עם
עדי. כל החיים נראו בכיוון הנכון, ורודים.
אם רק הייתי שם להסיע אותה באותו יום...  


מאז התאונה אני מחכה לעדי שתחזור אליי מאותו חלום מתמשך,
הסיפור שאינו נגמר 3.

הרופא, אני לא אשכח אותו, הדוקטור דני ויינשטיין. מומחה גדול,
נשאר כמו ילד יתום שלקחו לו את הצעצוע שהוא הכי אוהב, כשלא יכל
לעשות הרבה, אולי כלום, למען עדי שלי.
הוא קיבל אותה במצב קריטי, סיכויים קלושים שהיא תחיה אחרי
פגיעה כל כך קשה בראש, ואני רץ אחריה כשמובילים אותה בריצה
חפוזה בבית בחולים, מבועת מהמחשבה של האובדן. היא הייתה, והיא
תמיד תהיה מרכז החיים שלי. אהבה אמיתית. אין סיכוי שאני אאבד
אותה, דווקא היא. הוא החטיף לי מבט מנחם משהו בעיניים כשהוא
נכנס לחדר הניתוחים, עיניים מלאות חמלה ורגש, ממהר לעשות כל מה
שרק אפשר למענה. ואני נשארתי לי מאחור, בחוץ, מיואש, מחכה
בקוצר רוח מתגבר ומציק.
6 שעות של ניתוחים ואני עדיין עירני לגמרי. עוד מעט 4 לפנות
בוקר, והאדרנלין בדם שלי זורם בהילוך חמישי. פתאום הדלת נפתחת
ואני רואה את הרופאים יוצאים מותשים, הם עבדו קשה. לפי העיניים
שלהם, אני יודע שהיא עדיין חיה, היא נאבקת. כמה אחים מוציאים
את המיטה של עדי ומעבירים אותה לטיפול נמרץ, מחוברת לכל מכשיר
החייאה אפשרי. כל כך חסרת אונים. ואני מצטרף אליה ואל הדוקטור
בשקט כואב, בעוד שמעבירים אותה לחדר הטיפול בזריזות.
והדוקטור ויינשטיין? הוא מנסה לנחם אותי בעיניים צלולות מלאות
רחמים ואמונה, ואומר שמעבר לכך שאיבדה את שמיעתה, אי אפשר
לקבוע אם יישאר נזק נוסף. הוא הודיע בניסיון כואב לנחם שהעובדה
שהיא נשארה בחיים מצביעה על כך שהיא חזקה כמו סלע.   סלע. זה
מה שהיא עכשיו, שוכבת כמו סלע סדוק על מיטה נוקשה עם סדין לבן.
ריח חריף מסביב, ריח של תרופות, מפריע לי אך היא, כמו סלע, לא
מרגישה, לא מבחינה.
הוא מושיב אותי בעדינות ומסביר לי בשקט שהוא לא יודע מתי
תתעורר, אם בכלל. עדי שלי יכולה להישאר צמח לשארית חייה. ומה
איתי? אולי זה אנוכי מצידי לחשוב על עצמי, אבל אני לא יכול
להמשיך בלעדיה. צמח. אני יושב, משותק מאימה.

כעבור שבוע מצבה התייצב, היא תחייה כך נראה. עדיין בלי הכרה.

אני חי לפי סדר יום קבוע. בבוקר קם מוקדם, הולך לעבודה בלי
ארוחת בוקר, מוקדם, עובד 9 שעות. אני עובד בכיר בחברת היי-טק
בחיפה, מנהל מחלקת הנדסת התוכנה. עבודה קשה אבל יש בה חיים
והרבה כסף. אני חוזר הביתה, בודק את ההודעות במשיבון, עובר
עליהן ברצף, מחפש הודעה מיוחדת, אבל היא לא שם. אוכל ארוחה
יומית גדולה, עושה קצת קניות, מצרכים, סידורים, הכל. חוזר שוב
הביתה, בודק שוב את המשיבון, מחפש בין ההודעות, מחכה לצילצול.
מנגן, שעה שעתיים. מתרחץ. מחכה עוד כמה דקות, אולי יהיה
הטלפון. ובסוף לוקח בגדים לעבודה למחר, את המסמכים, ארנק, הכל,
ונכנס למכונית שוב.
אני מגיע לבית החולים ומתיישב ליד המיטה של עדי, מסתכל עליה
ומדבר, אוחז בידה בחום, כבר לא שם לב שאין שום תגובה מצידה,
אני מדבר אליה והיא שותקת. אני מבלה איתה את הלילה, חצי ישן
לידה, חצי ער לכל מקרה של שינוי במצבה, אין לי חלומות.
ושוב.
כל יום אותו דבר, שבוע, חודש, שנה. ועוד שנה. ועוד אחת. זה כמו
לקום אתמול בבוקר, לחיות את אותו יום מחדש. אפילו מה שמשתנה
חוזר על עצמו. ראשון עד שבת, ושוב. ינואר עד דצמבר, וחזרה
להתחלה.
אני רואה במשך הזמן את הסגל משתנה. רופאים עוזבים, רופאים
חדשים, אחיות מתחלפות.
הדוקטור ויינשטיין נכנס אליי לחדר, כשאני יושב עם עדי שלי, על
לבוש אזרחי. הוא בא להיפרד, יוצא לפנסיה החל ממחר. זה בא לי
במכה איך שהשנים עוברות להם כאילו היו דקות, ואני יושב, מחכה.
אני נשאר פה עם עדי.

הכסף זורם, יש לי מספיק כסף לחיים נוספים, ואין לי שום דבר
לעשות עם הכסף. החשבון תופח מחודש לחודש, מולטי מיליונר, כבר
מיליארדר. הבנק סימן אותי כלקוח מיוחד, כזה שנותנים לו הכל, רק
שלא יעזוב.

עברו כבר 15 שנה מאז שעדי התאשפזה. אני כבר סגן מנהל באותה
חברה, מרוויח יותר ממה שאי פעם חלמתי שארוויח. סדר היום לא
משתנה, חוזר על עצמו כמו מטרונום בעל קפיץ אינסופי. אותה פעימה
חוזרת על עצמה, אבל הקפיץ לא נשחק.  
מידי פעם נכנס אליי חבר לביקור, חבר ילדות, חבר מהלימודים, חבר
מהעבודה, קרוב משפחה. יושב איתי כמה דקות, שעה, מתבונן בי
מחזיק את היד של עדי ולא מרפה, מדבר, מתעניין אם יש שינוי,
מראה אהבה. ואחר כך נפרד.
יש לי חברים טובים, אוהבים, תומכים. תמיד שם בשבילי, מוכנים
לעזור.
  במצב אחר הייתי יכול להחשיב את עצמי בר מזל.

לילה. שינוי... קצב פעימות הלב של עדי שינה קצת קצב, ממש
טיפה יותר מהר. אני ישר קופץ מתוח כמו אותו קפיץ, מתעורר מחצי
השינה ומזעיק רופא שיפרש. "אין שינוי, חזור לישון", הוא אומר
בקול יבש.
אני לא מאמין, אני בטוח, אני יודע.  

יום אחרי זה היה יום מאושר בשבילי. השינוי בלילה גרם לי להגיע
בפעם הראשונה מזה 15 שנים עם חיוך לעבודה. החברים היו מופתעים,
אבל במהרה דאגתי שיחזרו לעבוד, יש לנו עסק לעשות.

כשהגעתי הביתה עברתי בין ההודעות וחיכתה לי ההודעה. קול מוכר
שאומר: "האכלתי אותה, ואני בטוחה שהיד שלה זזה! ראיתי את היד
שלה זזה!" ואני חוזר על ההודעה שוב ושוב, משנן כל מילה, שוחק
כל הברה.  
באותו לילה עדי פקחה עיניים בפעם הראשונה. כל כך לא צפוי, אבל
בכל זאת ידעתי שזה בא, ואני מאושר כאילו זה בא כהפתעה גמורה!
15 שנות שיגרה עצובה הגיעו לקיצם. סלע זז, צמח מתעורר, ופתאום
מגלים שיש שם, בן אדם.
כשעדי פקחה עיניים באותו לילה הדבר הראשון שהיא עשתה, הסתכלה
בעיניים שלי, וחייכה. עקבתי אחרי שפתיה הורודות, מלאות
וחינניות, כשהן נמתחות באיטיות כלפי מעלה בעקלקלות. מרותק,
חיוך מתוק, חיוך של ניצחון. שום דבר לא יפריד בינינו שוב.
ושנינו שתקנו, שקט מוחלט, רגע ראשון של מנוחה.
מייד היא שמה לב שהיא לא שומעת כלום, ביקשה להבין. היא הייתה
בהלם כשרשמתי לה על נייר מקומט שמצאתי בכיס שהיא איבדה את
שמיעתה. להפתעתי, היא זוכרת את הכל בבירור, לא מופתעת, מבינה,
אבל ההלם הכה בה בכל זאת. לא מאמינה. היא חירשת, היא נכה.
אני מייד מזמין את כולם, חברים, משפחה, צוות רופאים... מהסס
לשניה ובהחלטיות מחייג את המספר: "הלו, דני, אתה לא תאמין...",
אני מזמין את אותו דוקטור, האדון ויינשטיין עכשיו, לחוות את
ההתרגשות העצומה, שעדי, אהובתי, המטופלת שלו, התעוררה אחרי 15
שנות תרדמת. היא חיה עכשיו בזכותו. חיי שלי שייכים לו. תמיד
דאג לה. הוא מייד מציע לי מכשיר שמיעה משוכלל. מזל שיש לי את
הכסף.
אני מסתכל עליה, בת 35 עכשיו ואפילו לא יודעת את זה. חירשת,
חיוורת, תת תזונה, בקושי זזה אחרי 15 שנים במיטה. עכשיו יהיה
מאוד קשה, אני יודע,
אני אוהב אותה. את החיוך שלה כשהיא פתחה עיניים, חיוך שהיה
מכוון אליי.  
אני אוהב אותה!
אני אחזיק אותה חזק חזק קרוב אליי, אתמוך בה. ביחד, נתגבר על
הכל. חיכיתי לזה 15 שנה.
הדמעות עדיין שם, כמו בכל אותן שנים אפורות. דמעה חרישית
מתגנבת מעיניי החומות והלחות, אבל משהו שונה.
הפעם, זו דמעה מתוקה.

עדי ואני. שוב ביחד. סיפור אהבה.
אני מתאר אותה?
אולי בעצם עוד לא התחלתי...
אז מאיפה להתחיל?