אם הייתי יכול לדמיין את זה, לתאר את זה במושגים מוחשיים בלבד,
זה היה חומת לבנים ענקית, שבין רגע צמחה לה פה במרכז חדר השינה
שלי. כמו זו שממנה צנח המפטי דמפטי והתנפץ לו על הקרקע
לרסיסים.
ומאחורי החומה רוחשים כל אותם רעיונות גאוניים,שאני יודע
שביכולתי לעלות עליהם, סיפורים שפשוט ממתינים לי לספר אותם
בשפתיי שלי, לכתוב אותם באצבעותיי שלי, תוך כדי שהן רוקדות את
אותו מחול לא מובן על גבי מקלדת המחשב.  
אך אני מניח שכרגע כל מה שכישרוני מרשה לי להמציא זו רק אותה
חומה.
מביט בלבנים החומות-אדמדמות, ואני נזכר ב"זן ואומנות אחזקת
האופנוע", על איך הדמות המרכזית מסבירה שהדרך הכי טובה למצוא
נושא לכתיבה, ולהתגבר על מחסום הכתיבה הנורא, זה פשוט להתמקד
במשהו מסוים, בהיבט ספציפי של משהו, והוא נותן לדוגמא בניין.
כשאתה בא לכתוב על דבר מסויים תתיחס אליו כאל בניין. נסה לכתוב
על הבניין עצמו ואם הכתיבה לא זורמת, אז כתוב על אחד מקירות
הבניין, כמו החומה הזו שעומדת לעיניי. להתמקד. ואם זה עדיין לא
עובד, אז להתמקד על אחת הלבנים ולכתוב עליה.
ולפתע, משומקום, מפסגת חומתי הדמיונית, מתגלגל ונופל לו צב
צהבהב, עד שהוא נוחת על רצפת חדרי. הוא קם על רגליו ודופק לי
מבט לבדוק אם הבנתי שהוא הפתרון לכל דאגותיי.
"כן, אני יודע שאתה כאן לעזור לי," אני מרגיע אותו, "אבל
איך?"
פניו נופלות, מאוכזבות משאלתי, כאילו זה מתפקידי לדעת כיצד
העזרה תגיע. או יותר נכון לומר - עיניו אומרות שעליי לא
להתאמץ, רק לתת לדברים לזרום, למהלך החיים להתקדם בטבעיות.
הוא מגניב רגל לתוך ביתו ומוציא דף נייר לבן.
"לא יכול! פשוט לא יכול לכתוב! כל המוח שלי ריק. הכל חסום.
כאילו מישהו בא והציב לי חומה איפשהו באמצע המוח שלי". בדיוק
כמו החומה הזו שעומדת לי באמצע החדר. חומה שמאיימת על המשך
חיי...
אני נוטל את הנייר הלבן בידי וחוזר לשבת אצל שולחני. דוחף
הצידה את המחשב הנייד ומנסה להתמקד בדבר אחד. דבר קטנטן אחד
שיהיה מספיק מעניין ומושך בשביל לכתוב עליו סיפור.
אני שב ומסיע את עיניי לאורך החדר. שואב לתוכי את כל מה שישנו
- הקיר במרכז החדר, הלבנים החומות-אדמדמות, מדפי הספרים, הצב
הצהבהב שמחכה לרעיון נפלא שיפרח כבר במוחי, השריון שלו, עיניו
החומות הגדולות שנעלמות בתוך כל הצהבהבות שלו, השריון שלו...
שריון צהבהב להפליא, מלא בריבועים קטנטנים וצהובים, נראה קשיח
למדי, כמו רצפת החדר, כמו העצמות בגופי, כמו הלבנים שבחומה,
כמו פטיש... כמו פטיש.
אני דוחף את הכיסא אחורה, צועד לעבר הצב הצהבהב, מרים אותו ביד
ימין ומטיל אותו בעוצמה לעבר חומת הלבנים. החומה רועדת טיפה,
מעמידה פנים שלא איכפת לה, אבל אז אני חובט בה שוב ושוב ושוב.
הלבנים נופלות אחת אחרי השנייה, מתנפצות על הקרקע, כמו חברנו
המפטי. הרסיסים מקיפים אותי, פירורים חומים-אדמדמים. זיעה
ניגרת על זרועותיי, מגיעה לידיי והלאה, שוטפת את הצב הצהבהב
שאט-אט מתכסה באבק חום.
סיפורים מתחילים לזרום. בהתחלה אלו רעיונות קטנטנים כמו הטיפות
הקטנות שעוברות דרך סדק בסכר, אבל אחר כך הזרם גדל ועימו
מגיעים סיפורים קצרים, נובלות, שירים ומה לא.  שלוליות נקוות
לרגליי. אני מעיף מבט לעברן - שלוליות של סיפורים נפלאים,
אגדות מדהימות והרפתקאות מסמרות שיער. אני מתכופף ולוגם
מהטיפות, נותן להם לזרום לתוכי. תחושה נהדרת.
ובעוד אני על ברכיי, שותה ממי הסיפורים הטריים הללו, הצב
הצהבהב מתרחק לו מהחומה המנותצת בתנועות שיכור, עדיין מבולבל
מכל מה שעבר עליו.
זו כנראה תהיה הפעם האחרונה, הוא אומר לעצמו, שהוא מנסה לעזור
למישהו עם מחסום כתיבה.