אתמול ראיתי אותו. הוא הלך ברחוב הראשי בהדר והיה מאוד מכונס
בעצמו, כמעט רצה להיעלם. הוא בן למשוררת עברייה ולמלחין רוסי.
אגדה מהלכת על אחת וחצי. הרגל שלו מגולפת בעץ. אולי היום כבר
מכינים אותן מפלטיניום או משהו אלחלד אחר. על כל פנים, הוא היה
שם. והראש שלו בעל שיער מלא ומדובלל, מכסה על מבטו - לך תדע
איזה סרט נמצא עכשיו על שני גלגלי העיניים שלו.
ואנשים הולכים מולו ולא מזהים שהוא הבן שלי העברייה והרוסי
שעשו היסטוריה בין-גזעית כמו בכלבים, אבל רומנטי יותר, שיצא
להם אמן מהשורה הראשונה שפעם אהב קהל ושמהפכנות פעפעה בעורקיו
כנחל אדום כמו במקהלה של הצבא במולדת של אבא, ובמות וריקודים
וחליל-רועים, כמו במורשת הטרייה של אימא. אדמה.
היא שרה לו נוגות בעריסתו ואנחנו ידענו להעריץ אותה עד יום
מותה ולרכל עליה שעזבה את בעלה והלכה עם אחר.
כמו רומן פוסט-מודרניסטי עם מוטיבים אנכרוניסטיים. ככה אהבנו
אותו: מכוער ויפה במבט הטרגי התמים והמאושר שלו.
אז הוא היה על פסגת העולם. כל מילה שלו קיבלה מקום של כבוד
בתקשורת, כל צליל חדש שהפיק שינה סטאטוס מסתם זיוף ללחן מסובך
ומקורי.
כל אחד היה רוצה להיות כמו האיש הזה שמתגולל ברחוב כמו לא היה
קיים. בחולצה משובצת פתוחה לרווחה, ציפורניו מזוהמות מן השנים,
תחב ידו לכיס מכנסיו, עבר את הכביש, שלח בי מבט
נבוך-מאוים-מאיים, עבר כה סמוך אליי. יכולתי לחוש בצחנה קלה של
תחילת האביב החולפת על פניי אחריו באדיקות מתוזמנת.
בלחיו הבלתי מגולחת יכולתי לצפות היקוותם של אגלי זיעה בקצה כל
זיף קשוח.
אימת הבדלנות זרקה בו שיבת שנים עזובה, מסתורית.
לא העזתי להסב ראשי אחריו, רק שאון צלצול השקלים שנפלו במטח
מדוד ומתקתק לתיק כינורו של ישיש המנגן בלא הפסק לחן שטראוס
קליל נטע בי אי-כח להמשיך בשגרת יומי עד חלוף ניחוחו מתודעתי
בצהרי היום.

מוקדש ל - א.ז. 2004