הלכנו לבית קברות אתמול, אני והיא. אני שונא בתי קברות, אווירה
מוזרה, קודרת, כיאה למקום, אני מניח. אף פעם לא אהבתי אותם, גם
היא לא משתגעת על ביקורים בבית הקברות, רואים לה בעיניים.
לפעמים, אין ברירה, צריכים ללכת, מפאת כבוד, למת ולמשפחתו, אז
הלכנו. היא הזילה דמעה, אני הפסקתי מזמן, כבר לא מזיל דמעות
בבית הקברות, את הדמעות שלי אני אשמור לרגעים עצובים יותר. אני
בוכה בסרטים לעיתים קרובות יותר, להוכיח לי שעדיין יש לי
רגשות, אני מניח שיש לי בעיה לבכות לפני אנשים אחרים. לבד, אני
מרשה לעצמי יותר, אני לא חושב שהיא ראתה אותי בוכה אי פעם, היא
בטח בטוחה, בדיוק כמו רוב החברים שלי שאני חסר רגש, אהבה היא
לא רגש כזה, כשאתה מאוהב ניתן אולי לראות זאת, אבל לא ניתן
להשליך על מידת המעורבות שלך. הציניות שלי בטח לא עוזרת, גם לא
ההומור השחור, בתי קברות גורמים לי לצחוק, בעיקר כדי לא לבכות,
אני לא בוכה לפני אנשים אחרים... בדיחות מותר, לדעתי לפחות, יש
לי חוש הומור עצוב. אני צוחק בבתי קברות. פעם טענתי שעצם היותי
יהודי מתיר לי לצחוק על הכל, גם בבתי קברות.
אני עדיין לא אוהב אותם, גם היא לא, אבל לה מותר לבכות, היא
מרשה לעצמה, היא גם אמרה לי שהיא שונאת בתי קברות, רואים לה
בעיניים, עצם המחשבה על ערימות של שיש ואלפי אנשים קבורים
תחתיהן עושים לשנינו רע. לו רק יכולנו לעזוב עכשיו, לפני כל
הטכס המייגע, הוא רק מעצים את תחושת אי הנוחות.

"את לא מריחה משהו מת?!"