לקחתי את המחק והדפים הישנים, והתחלתי למחוק את רשימותיי.
נכנסתי עמוק פנימה, לעבר נושן. לא חשבתי שהדברים עוד משפיעים
עלי כך.
כל מה שהיה כתוב עלי. כל מה שעברתי.
כל מה שלא מצא חן בעיני, יכולתי למחוק. לא רק דברים כתובים. כל
דבר. זה התחיל כשישבתי בשיעור, והיו מילים של שיר ממש גרוע על
השולחן. רציתי למחוק אותן, אז העברתי את המחק בצחוק על השולחן,
ככה בעדינות, מתוך תסכול על הפקציזציה. גם חלק מהשולחן עצמו
נמחק, ונהיה חור. היום אני כבר יודע לשלוט על היכולת, מוחק רק
מה שאני רוצה.
בדרך הביתה, מהורהר מהתגלית, נתקעתי בחתולה המעצבנת של השכנה
העוד יותר מעצבנת. ישר תפסתי את המחק, ומחקתי את החתולה, ויחד
איתה גם את השכנה.
הגעתי הביתה ומחקתי את ספת העור שההורים שלי קנו בלי לשאול אף
אחד. ככה התחלתי למחוק דברים שלא אהבתי. יום אחד הבנתי שאני
יכול למחוק גם דברים לא מוחשיים, כמו רגשות וזיכרונות. ככה
התחלתי למחוק זיכרונות רעים. השתניתי כאילו הם לא היו בכלל,
ולא השפיעו עלי. מחקתי את הפעם הראשונה שלי, כי היא הייתה באמת
זוועתית. מחקתי עוד ועוד זיכרונות. והם נעלמו.
מחקתי כל שביב של כאב, של פגיעה.
פגיעה... זה מזכיר לי משהו...
פגיעה, נפגע, פגעה... רגע! פגעה בי מכונית. עכשיו אני גם נזכר
בכאב... כאב לי נורא, יותר מהצפוי. איבדתי את ההכרה, והפעם
הבאה שהתעוררתי הייתה על הספה המגעילה, כשמעלי עומדת הפעם
הראשונה, שנשארה בתולה עד גיל 24, עם חיוך מגעיל נוקמני על
הפרצוף.
עכשיו הכל חזר אלי! שיט!
מרוצים עכשיו, מחוקים שכמותכם? מכריחים אותי לכתוב בשביל
להיזכר בהכל.