סתם מחשבה..
מעניין האם מישהו אי פעם ניסה לפרק פחד
או כאב
כמו שדנטה עשה לגהינום
או שזה היה פרגטוריום
או שאר תירוצים לתקווה שחשה
כל כך לא ראויה..
איך היו מחלקים את הכאב?
איך היו קוראים למדורים?
האם היה שם 'כאב נלמד' ? 'כאב של חשש'?..
יש בזה היגיון - לחלק את הכאב לזמנים:
לחשש של - 'הנה זה בא',
ל- 'קורה עכשיו'
ול- 'כבר מאוחר מידי וכל מה שנשאר זה ללמוד לחיות עם זה'.
מנסה לחלק את שלושת סוגי הכאב האלה לסוגי חוויה -
מאפיינים:
הראשון - 'אימה'
השני - 'השרדות'
האחרון - 'עצב אלים שאני לא רואה את סופו'.
אני חושבת שהחכמתי בשנים האחרונות,
למדתי הרבה על החיים ועל עצמי.. כמעט כל שיעור נלמד על ידי כאב
קטן כלשהו, שפיר או ממאיר.
אני חושבת שמכל דבר צריך ללמוד ולגדול, במיוחד מכאב
אבל מול הסוג השלישי של הכאב אני נשארת מטומטמת.
הוא מת. אני לא יכולה לעשות כבר שום דבר בעניין, ואני לא יודעת
מה לעשות עם זה, איך להחכים מזה..
כל מה שאני מצליחה לעשות זה
לחיות עוד יום עם כאב שכל כולו-
'עצב אלים שאני לא רואה את סופו'. |