כותב שורה ומוחק,
משכתב מתקן מתרחק,
מהרגש, הפחד, הקול הנורא שצוחק ואומר תתחיל מהתחלה.
מנסה עוד חרוז, ותוהה איך קרה, שכתיבה זה דבר שכבר בא בשגרה לא
הולך.
מתערפל המסר שניראה לא ברור, איך התחיל ונמשך איך נגמר
הסיפור,
בכתיבה של מילה. התחלה.

ובמילים גבוהות, לפחות כך נראה,
בעוד שורה אני שוב מנסה, להמחיש. את מה שאני באמת מרגיש.
ושוב, זה ברור, מתחיל אותו הסיפור.
מתרחק המודע וצוחק לאיטו, הוא בעצמו לא מבין אותו, מגחך.

זה לא שיר קינה, גם לא שיר של סתיו,
זה לא שיר של רוח, לא שיר בינה.
זה לא שיר מולדת, ובטח שלא אהבה,
זה שיר סתם שכתבתי כי חצי מוזה עלתה.