הרבה קטעים שלא קשורים אחד לשני, אני יודע. ככה זה עם מעין. אח
שלי אומר שאני צריך לשפר את הפנקשואיישן שלי. נראה לי שזה
פיסוק. שילך לעזאזל... סתם, אני צוחק. זאת רק ההתחלה, הסיפור
האמיתי הרבה יותר ארוך, אבל נראה, אם מישהו יאהב את זה אולי
אני אפרסם את ההמשך... נראה איך זה ילך. קצת אמיתי, קצת רגשי.
אה כן, כמעט שכחתי, רק מילה אחת שיניתי, לבקשתה של מעין...

זה ייגמר בעוד... סתם, האמת היא שאין לי מושג מתי זה ייגמר.
פשוט לא רציתי להתחיל ב- "זה התחיל לפני..." זה התחיל לפני
שנתיים וחצי בערך. יותר כמו שנתיים ושלוש. היא בטח זוכרת, לוח
שנה מהלך. אמרתי לה שמצאתי אותה דרך Random Search ב- ICQ. זה
היה השקר הראשון שלי אליה, לא שהיו כל-כך הרבה, בטח שלא ב...
ארבעה-חמישה חודשים האחרונים. פשוט לא היה לי זמן לתקן את זה.
אני רוצה, אבל לא יצא לי. הכרתי אותה דרך חיפוש קצת יותר ממוקד
מרנדומליות. בחורה, מישראל, דוברת עברית, בגיל מתאים, שזה אני
פלוס מינוס שנתיים, וחייב שיהיה רשום משהו באינפו! אחרת היא לא
מעניינת. אז מצאתי אותה, אחרי הרבה אחרות, ושלחתי שלום כמו
לכולן, והיא ענתה כמו חלקן ורוב הסיכויים בשאלה הנדושה "מי
אתה?". אף פעם לא אהבתי לענות עליה. שיחות מפה ולשם ובמשך
שנה-שנתיים על סקס, מציצות, חברות לשעבר, לבוש לשינה, בחורות
מוצלחות יותר ופחות, סיפוק עצמי ודייטים לסילבסטר. הפתטיות שלה
עצבנה אותי. בחורה יפה, חכמה, ועוד בתקופה שחשבתי שזה נדיר
למצוא בחורה חכמה, הייתי בן 17, מעניינת, ואולי מצחיקה האמת
היא שאני לא זוכר, עם תסביך נחיתות. זה מעצבן. "אף אחד לא רוצה
אותי", "אף אחד לא רואה אותי", ועוד כשאני רציתי! זה הכי
מעצבן. כל הסיפור הזה הפך אותה לפלסטלינה ועם הזמן והשיחות היא
נהפכה למשהו נסבל, משהו שאהבתי. הניסיונות שלי לגרום לה להיפגש
הניבו פרי אחרי... הרבה. בערך שנה ומשהו עד שנסעתי אליה לפ"ת.
היה נחמד, קצת משעמם. תמונה היא שלחה לי אחרי ששכנעתי אותי
ושיקרתי ואמרתי שגם לי יש תמונה. תמונה יפיפייה. "מעין באמצע
ויכוח עם גושר כשאבא בדיוק מצלם אותה" אם אני זוכר נכון. בפעם
הראשונה לא רציתי לנסוע. הגעתי לתחנה וראיתי את המספר 164
ופתאום הבנתי שהדבר שאני הכי פחות רוצה בעולם כרגע זה לעלות על
האוטובוס הזה. אז חזרתי הביתה ואמרתי לה את זה. אני מקווה שהיא
לא נעלבה. אני אוהב אותה. אני כמעט בוכה תוך כדי כתיבה רק
ממחשבה על כל התקופה הזו, תקופת "פעם-פעם" כמו שאנחנו מכנים
אותה.

היו לה רגרסיות ופעם בכמה זמן היא הייתה חוזרת להיות אותה ילדה
קטנה מעצבנת וחסרת בטחון שהייתה. הייתי מתעצבן ומפסיק לדבר
אתה. אומר לה שנמאס לי, שאני לא אתחבר בזמן הקרוב, שמצאתי
מישהי מוצלחת יותר או פשוט לא אומר כלום. ליום, שבוע, חודש או
שמונה...

כשהייתי בקורס התחלנו עם ה- SMS-ים. את המספר שלה כבר היה לי
מאיזה פעם שביקשתי ממנה שתתקשר להעיר אותי. היה אמצע הלילה ולא
היה לי ממי לבקש חוץ מהבחורה שאתה דיברתי באינטרנט מהערב עד
הבוקר, בדיוק כמו שקיוויתי שיקרה כשלא ביקשתי בכוונה מאף אחד
אחר לפני זה, והייתה רק בחורה אחת כזו. הבטחתי שאני לא אענה
ועמדתי בזה למרות שהייתי מת לשמוע את הקול שלה. בקורס, אחרי
הרבה הודעות, בתקופה, באחת התקופות שהכי אהבתי לדבר אתה בעולם,
החלטתי להתקשר אליה. אורי היה צריך להדגים ולשכנע שרוב
הסיכויים שהקול שלה נמצא בסקלה הנורמלית של התדרים. יש לה קול
מדהים והיא עושה בו שימוש למופת. אני לא זוכר למה הפסקתי לדבר
אתה, אבל לא שכחתי אותה. סיימתי קורס והגעתי לספינה. באחד
הימים, אם אני זוכר נכון, חיפשתי אותה מחדש ב- ICQ. מזל שהיא
לא שינתה שם. או שהיא כן שינתה? כך או כך מצאתי אותה ודיברנו
שוב. זה לא היה קל. לקח לי נצח לשכנע אותה לדבר איתי שוב
ובצדק, אבל בסוף זה עבד. בלי שקרים או מזימות, על מה שלא רציתי
לענות תשובה כנה לא עניתי בכלל. זה מרגיז אבל עדיף, לא? קיבלתי
מספר טלפון ודיברנו כל יום שעתיים-שלוש... אף פעם לא נמאס ואף
פעם לא נגמר. הייתה הרגשה של נצח. הפעם על דברים שונים. ארטיק
ענבים, מרק פטריות, ארז, שי, טל, שרית, מירי, מיה וכל מה שקרה,
קורה או עלול לקרות מתישהו במהלך היום. אחר-כך היה לה
יום-הולדת. ביום העצמאות יום-הולדת שמונה-עשרה זה ממש סימבולי.
"שרית אומרת שאני צריכה להזמין אותך" "ומה את אומרת?" "אני
אומרת שאתה ממילא לא תבוא". ברור שבאתי. רצתי. הגעתי בשנייה
האחרונה לאוטובוס האחרון לפתח-תיקווה, כשידעתי שאין לי מושג
איך אני חוזר. לא היה אכפת לי. כשהגעתי היו שם צור, רועי, מיה,
שרית, איתי, מירי, הילה, לירן, אממ... עודד וניראה לי שזהו.
והיא, זאת אומרת... זה מובן מאליו. כולם דיברו על כל מיני
אנשים שאני לא מכיר ונעלמו די מהר. נשארנו לבד. שי אמר לי לפני
שהלכתי שאם שום דבר לא קורה הוא מביא לי מכות ונתן לי נאום
מאוד מרגש על חלון שנסגר לאט לאט. "בוא נקרא לו, חלון
ההזדמנויות..." הוא אמר.

אמרתי לאלון שאני מצטער שאני עוזב את המסיבה שלו באמצע אבל
עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר על משהו שלא עשית. אלון מבין.
זה לא סתם משפט, זה חשוב לנו, לחבר'ה. זה כמו... "דוקטור
דוליטל מה הסוד שלך". אלון מבין. אז היינו בחדר וכל הניסיונות
לגעת בה עלו בתוהו, בטח בגלל יוני. שילך לעזאזל. ולא בגלל זה,
אלא בגלל מה שהוא גרם לה שנראה כמו סבל, רק בגלל זה אני לא
אוהב אותו. שי שאל אותי מה קורה ואמרתי לו שאם לא יקרה כלום
אני מביא לו מכות. יום אחרי זה אמרתי לו שאנחנו צריכים ללכת
מכות ולשתות ממש הרבה. הרגשתי נורא. היא הסיעה אותי הביתה,
עצרה מול הבניין שלי, אני לוחץ על הכפתור של החגורה, פותח את
הדלת, אוזר אומץ ושואל אותה, "אני אקבל ממך נשיקת לילה טוב?"
תשובה צפויה לשאלה צפויה והלכתי הביתה מבואס ובלתי-מנושק אבל
עם תחושת סיפוק עצמי מעצם השאלה. היא הגיעה הביתה, דיברנו
באינטרנט ובטלפון והלכנו לישון. אני לפחות. משם הפגישה הבאה
הייתה ביוזמתה, היא רק הסכימה לספר שאני חייב לרצות שיגעו בי.
היא נסעה אלי, הגיעה, התיישבנו על המיטה ודיברנו. איכשהו רגל
עולה על רגל ויד על יד ועל בטן ונוצר איזה פלונטר נחמד ביני
לבינה. חצי ערב העברנו בלהסתכל על ספר מפלצות. היא תמיד קראה
לי מפלצת. אני לא יודע איך, אבל הגענו למצב שהיא נשענת על
הקיר, ואני נשען עליה, מעליה ובמרחק של סנטימטר מהפנים שלה,
שנינו עוצמים עיניים ואף אחד לא אומר מילה. כל-כך הרבה זמן לא
נישקתי בחורה. פחדתי. לקח לי אולי ארבע דקות עד שחשבתי על משהו
להגיד. בסוף שאלתי אותה אם אני אקבל נשיקת לילה טוב. כנראה
שהייתי נרגש מדי בשביל להרכיב משפט אז פשוט שלפתי משהו
מהזיכרון לטווח קצר שלי. שפתיים נגעו בשפתיים והתנשקנו. זה היה
נורא. זוועה. מבחינה טכנית זאת אומרת, כי מכל בחינה אחרת זה
מועמד רציני ל-"נקודת שיא בחיים" בשאלון של הצבא. זה היה
מדהים.

לוויתי אותה לאוטו שלה, נתתי לה נשיקת פרידה והיא נסעה, שלחה
לי הודעה שהיא בבית, חיה והכל בסדר, וכל זה בשתי מילים.
בהזדמנות אחרת נסעתי אליה. ב-16/5. אני לא זוכר מה עשינו, אבל
איכשהו הגענו למיטה והעניינים נסחפו ממש מהר להתנסויות חדשות
עבור שנינו, אם אני מדבר על הלילה הנכון. שרית התקשרה וצעקה
בטלפון "את ורועי כבר חברים?" אבל במקום לענות לה היא הסתכלה
עלי צוחק וצעקה עליה שהיא פוסטמה ושתלמד לדבר בשקט בטלפון. כמה
פעמים באותו ערב קטע אותנו טלפון בהול על הפיגוע בשערי תקווה.
היא קמה, בדקה באינטרנט בטלפון ובטלוויזיה ואני אחריה בניסיון
להרגיע אותה. מה שחתם את העניין הייתה הודעה, מחברה שלה מחיפה
לדעתי, ששאלה איך קוראים לחבר שלה. היא הסתכלה עלי, כתבה
בתגובה "למה?", חיכתה, הסתכלה עלי שוב והמשיכה וכתבה "רועי".
"תשובה נכונה" אמרתי לה. "אז אתה חבר שלי?" כבר חודשיים.

עכשיו, כשהיא בחו"ל, יש הופעה של הבילויים. הם עדיין טובים, גם
כשהיא לא כאן, אבל זה יהיה מוזר להיות בהופעה שלהם בלעדיה.
אמרתי לה שאני אלך עם הלנה, ומירב, ואולי גם דפנה. אז אמרה לי
שאני אקרא באותה הזדמנות גם ליעל, ולאלה, החברה שלי לשעבר, אבל
אמרתי לה שאלה סתם מטורפת. לא סתם, ממש מטורפת. היא אמרה בטון
ממש נעלב שאני בטח אגיד את זה גם עליה אחרי שניפרד, אבל זה
בכלל לא אותו הדבר. זה מצב הפוך. בחודשיים או אלוהים יודע כמה
זמן שהייתי חבר של אלה כמעט ולא דיברתי אתה. השיחות שלנו
בטלפון לא חרגו בהרבה מ- "אני בא/ה אליך", וכשכבר היינו באים
אחד אל השנייה או להפך, אז בין ה-"שלום" ל-"להתראות" היו מעט
מאוד מילים. הרבה הברות קולניות אבל מעט מאוד מילים. כאלה היו
המפגשים עם אלה. שתהיה בריאה, היא והשפתיים שלה.

"זהו, נסעה לחו"ל, אין מעין, אוף."
"אתה מתגעגע?"
"אני תמיד מתגעגע. זה חלק מההרגשה הקבועה שלי. ככה זה בצבא,
כמו... תוכנית שוכנת זיכרון. אבל זה סיפור ארוך..."
"מה?!"

תוכנית שוכנת זיכרון זו תוכנית שפועלת ברקע באופן קבוע בלי
להראות סימן לזה שהיא עובדת. היא עושה את העבודה מאחורי הקלעים
באופן שוטף ומציגה איזה סמל קטן בצד להראות שהיא שם. גם לאנשים
יש תוכניות שוכנות זיכרון, והגעגוע שלי הוא אחת מהן. יש עוד
כאלו, התוכנית שמזכירה לנשום, או התוכנית שידועה בשם "תחושת
זמן" שעובדת ברצף... זה לא עושה אותן לטריוויאליות, זה שהן
פועלות כל הזמן. ובתור אחד שרק אתמול שאל מישהו "איזה יום
היום?" ושכח פעם איך לנשום, אני יכול להגיד לכם שהגעגוע שלי
לחברה שלי הוא בכלל לא טריוויאלי.

ומה עכשיו? אני משחק לה בגוף והיא משחקת לי ברגשות. מדברים כל
הזמן על להיפרד. אבל לא כמו שכולם מדברים על להיפרד, זאת אומרת
לא כמו ש... מתכננים טיול לחו"ל. יותר כמו "מה אם היית זוכה
בלוטו?" רק שזה אולי קצת יותר סביר. זה נחמד לפעמים לדבר על זה
כי זו אחת הדרכים היחידות לגרום לה להגיד משהו נחמד, או את מה
שהיא באמת מרגישה, ואם זה שניהם באותה הזדמנות אז זה הכי טוב.
היא אומרת שאם נפרד לא נפסיק לדבר כי דיברנו גם כשלא היינו
חברים, אבל זה לא אותו הדבר. המתג הדו-מצבי שבראש שלי שנמצא
תחת הכתובת "מעין" לא בורר בין "יש" ל-"אין", אלא בין "לפני"
ל-"אחרי", שזה משהו אחר לגמרי. אבל בינתיים אנחנו בכלל ביחד.

בינתיים הספינה עלתה וירדה מהספינה, שזה כמו טיפול 10,000
לספינה, וכל העבודה הקשה שהייתה אמרוה לנקות לי את הראש רק
לכלכה לי את הידיים. זה מצחיק שהאובססיה שלי לשטיפת ידיים
התחילה בערך באותו זמן שבו מצאתי להן שימושים חדשים עם מעין.
זה לא קשור, אני יודע שזה לא קשור כי אני יודע שהסיבה האמיתית
שאני שוטף ידיים היא שזה מספק לי הפסקה של 10 דקות מכל העבודות
בספינה. אבל אם זה היה קשור, הייתי רוצה שהיא תדע שזה לא
בגללה, זה בשבילה.

להורים שלה לא אכפת מה אנחנו עושים, כל עוד שהם יודעים מה
אנחנו לא עושים.

אחת הפריבילגיות בלהיות חבר שלה זה השוט-גאן התמידי, המובן
מאליו.

ארז פעם צחק עלי שיש לי חברה ואין לי רישיון לנסוע אתו אליה,
אז אמרתי לו שזה עדיף מהמצב שלו, שיש לו רישיון ואין לו חברה
לנסוע אליה אתו.