ביום שמש, היא לקחה את הזמן של אימא שלה, והניחה אותו בכיס.
כשהגיעה הביתה, השליכה את השמלה על הרצפה, ושמטה את הזמן של
אימא שלה, שניצל את ההזדמנות לברוח ולהתחבא בעלטה.
הזמן בכלל לא היה שלה, וגם אם היה שלה לא הייתה זוכרת היכן
הניחה אותו, היא לא חיפשה בחושך.
עברו הימים ואימא רצתה את הזמן שלה. ואז האופל החליט לעזור לה
מבלי שנתבקש. תמיד יש לו סיפורים על עצמו איך הוא אוהב לעזור,
כמה הוא נדיב, כמה אנשים אוהבים אותו. אבל אלו הם הסיפורים שלו
לכולם. לה הוא היה מספר סיפורים אחרים, קוצניים, חודרניים
ודוקרים.
ביום השחור כשהשמש זרחה, אופל נכנס וסגר את הדלת, שלא יכנס
אור. הוא הבטיח לעזור לה למצוא את הזמן האבוד של אימא. בהתחלה
הוא באמת חיפש, אבל כמו כל אופל דעתו מוסחת בקלות על ידי חפצים
נוצצים יותר. לצערה יש נוצצים מסוכנים, דוקרים. אבל האופל אוהב
אותם. פתאום הוא נהיה מן אופל זורח שכזה. והיא? היא התכווצה.
נהייתה ממש קטנה, ואופל ניצל את ההזדמנות ועטף אותה. היא
נהייתה יותר ויותר קטנה. ואופל? אופל עטף ועטף ועטף, עד שהיא
נעלמה.