חרא לי עכשיו. אני מרגישה בדידות כזו שכל העולם סביבי ריק ואני
נחנקת מרוב זה שאין שם אף אחד.
שמיים שרועים, ירח מלא, אויר מתקתק, ואין שם אף לא אחד.
ועם כל זאת שאין שם אף לא אחד, בעיקר אין שם אף כן אחד.
יש לי חברות, חיות קלילות בעלות כוח; יש לי חברות יפות, מלאות
חן, נוגות. ומשום מה, הן תמיד שם ברקע, והן אף פעם לא פה.
תמיד, כשאני מטלפנת, הן עושות משהו, חיות, קופצות, שמחות.
ומשום מה, הן תמיד שכחו לקרוא לי, עזבו שכחו, חשבו עלי ואז
אמרו - לא, עזבו. עזבו עזבו, הן פשוט וויתרו עלי מראש.
וכשאני נפגעת, ומנסה לעשות שיחת "מה קרה לנו?", אני איכשהו
תמיד מנסה לצחוק על המצב, כי זה מרתיע אנשים כשאתה חושף במלוא
העוצמה את כל הג'יפה שיש בפנים. את הפחדים. את הרצונות. את
הפנטזיות. התשוקות. הרעידות. הקריזות. הבכיות. האהבות. השנאות.
השמחות. העייפות. התשישות. הבריחה. המציאות. החלומות. עצמך.
ואז, כשאני מחייכת שם כאילו שוב כלום לא קרה (רק הרגשתי בדידות
כזו אתמול שכמעט קברה אותי בחיים, ואת היית מעברו השני של הקו,
האם בכלל חשבת עליי? האם חשבת אולי אני פגועה, אולי אני פצועה,
אולי אני שוטטת דם, אולי קברתי חברה? הרגשתי בדידות כזו שהפחד
שאני אשאב לתוך עצמי ואעלם היה כל כך עמוק, והפחד שלא תטלפני
יותר היה מוחשי. המחשבה שטוב לך עם כל כך הרבה אחרים מלבדי,
פשוט עשתה לי רע, סחרחורת, בחילה. הדמעות כבר נושאות איתן
נעצים, כי סתם נוזל כבר לא עושה לי את זה. כל מילה קטנה מביאה
לי אסוציאציה של משהו גדול יותר - פרידה, סוף. התחלה חדשה.) את
מקשיבה, שוקלת, מבינה. ולא רואה על מה כל המהומה.
המהומה היא על זה שיש לך חברה טובה שהיא לא בן אדם רגיל. היא
רק מחשבה, חלום, הזייה. היא אמיתית, קוראים לה נעמה, אבל היא
לא ממש חייה כאן, בין בני אדם, היא יותר מן אידיאל, יצור לא
משוכלל, שלא למד איך לחיות לפי צו התקופה, שנאמנות, או אכפתיות
בה נחשבים מגפה.
היא חצי אדם, חצי בת שמיים (חס וחלילה בגלל היחוס הנעלה או
הטהור, סתם בגלל שהיא לא שייכת לאדמה, היא שייכת לאויר, ללובן,
לרוח, לדמיון). יש לה לב עשוי קריסטל, הוא לא יקר, אפשר לקנות
אותו בזול, ליטוף פה, הבנה שם, והוא נאמן לך לעד.כל עוד לא
תבגוד בו.
לא בגדת! לא שיקרת! לא עשית לי רע במכוון!
אבל לא ידעת לטפל בו. הוא כל כך שביר. הוא שייך לאמן. לא בגלל
הכישרון, פשוט בגלל הרגש.
כי יש שני סוגים של אנשים. בני אדם ואומנים.
ובני האדם אוהבים עם כל הלב, ונפגעים עד קרקעיתו. ליבם יכול
להקרע, להשבר, להתרוקן, להזדקן.
אך ליבם של אומנים, אוהב מכל הלב, ואצלו זה פי שתיים, ונפגע
מכל הלב, ואצלו זה כואב שבעתיים.וליבו נקרע, ואין לו תקנה, יש
רק יצירה נוגעת. וליבם נשבר, וכל שבר בשבילם הוא סוף העולם
וראשיתו, הוא מתרוקן, והריק כל כך חזק שהוא שואב לתוכו. והוא
נולד זקן. זקן בידיעה. אך לא ביושר. לא בבעירה.
וכך, את אוהבת אותי בכל ליבך. ואני אוהבת אותך בכל ליבי. ולי
נותר חצי ריק, שאת לא תצליחי למלא. כי אין לך מאיפה.
הבדידות הזו שמטביעה אותי בתוך ימי דמי, בתוך דמיי ימיי. היא
החסר שהוא נחלתי. לעד.
כי חצי בשמיים, אך אני אוהבת בני אדם.
והמכה הכי קטנה מזעזעת אותו עד היסוד, הוא לא יציב, הוא בטוח,
הוא מועד למעוד.

איכשהו, אולי בגלל הכובד, אני תמיד אחרונה בתור. יש לי חברים
רבים, יש לי היכן להיות בערבים, אבל אין לי אף אחד, אף לא כן
אחד, שאהיה אצלו הראשונה שבה יבחר.
ומשום מה, עוד משחר ילדותי, זה כל אשר ביקשה נפשי.