בחיים לא כתבתי משהו מאושר. אפשר להתחיל לנסות.

לקטוף את פרי עמלך. לאחר 3 שנים של עבודה, יום יומית, 24 שעות
ביממה. עד אין סוף. מתחילים בקטן. בכלל, מנסים להבין מה לא
בסדר. חושבים. מפעילים את כל גלגלי השיניים שבחיים לא חשבת
שנמצאים אצלך, או, שאפשר בכלל להפעיל. כמו מערכת מצוחצחת -
וחדשה בחנות. מתחילים להפעילם. בתחילה, צריך לשמן יותר. צריך
להתאמץ יותר, צריך להכניס יותר רעיונות, דעות, מחשבות, הכל,
וכמו בלנדר לא מוצלח - הגלגלים מערבבים הכל לבלאגן אחד גדול.
אנרכיה. כאוס.

זמן רב אתה יושב וחושב. מתבודד, כי במילא אין מישהו שישב איתך.
שיקשיב לך. זו היא מהות העניין.

הרי, לא הגיוני שרק "הם" לא בסדר. לא. נצא מנק' הנחה שונה
לגמרי - הם בסדר גמור. עכשיו צריך לראות מה הוא, היא, הם,
עושים בסדר, שמצליח להם. לחשוב, להתעמק, ולהפיק לקחים.
להשתנות.

השינוי אינו קל. בכלל לא. עדיין לא החלטתי מה יותר קשה, השינוי
עצמו, או הסטייט אוף מיינד שצריך בשביל השינוי. ובעצם, אף אחד
מהם לא קל. קשה להגיע לנק' ההנחה שהם בסדר ואתה לא. הרי, אתה
מושלם. זו היא נקודת ההנחה האנושית הבסיסית. אז צריך להתחיל,
לשנות את זה. זה בעייתי. לא רק עצם השינוי, אלא הסויטצ'
המחשבתי. השינוי הראשוני הוא הבעייתי. כי אז צריך ליצור את
המחשבה. היא איננה קיימת, כלומר, היא קיימת, אך צריך להחליפה
במחשבה אחרת. לנסות, בהתחלה, להתחקות אחרי המהלכים החכמים של
יריבך, למרות שאיננו באמת יריב,  שבסופו של התהליך, יהפוך
להיות חברך הטוב ביותר. לנסות להבין מה יש בו שאין בי. מה אני
עושה בשביל להפוך להיות טוב יותר, בשביל עצמי?

לבד. במשך 3 שנים. לא היה קל. למרות, שתמיד, במבט לאחור, רואים
רק את הדברים הטובים. את נקודות האור. הייתי לבד. בחושך מוחלט.
ללא אף אדם שיחזיק את ידי ויוביל אותי. ההפך הגמור הוא הנכון,
היו אנשים, שמה שניסו לעשות זה לשים לי רגליים. לנסות להכשיל
אותי. ובסוף, למדתי מהם. והם קיבלו את זה בחזרה. הרי, למדתי
מהטובים ביותר.

גם תקופה זו עברה. עכשיו, אני רואה שאולי גם אז לא הייתי בסדר.
זו כל הבעיה. מרגע שהתחלת, אין דרך לצאת. כמו כן, נקודת ההשקפה
שלך השתנתה לגמרי. אני אומר תודה סתם, לפעמים גם שצריך להגיד
לי תודה. אני א-אנוכי, בדרך כלל. הגלגלים כבר מסתובבים לבד. לא
צריך לשמנם. לא צריך כלום. הם עובדים כל היום. כל הזמן מנסים
להשתפר. אבולוציה בהתגלמותה. אינני יודע מה הגבול, כשהפונקציה
לירי שואפת למושלמות. אני לא חושב שיש גבול. המוות הוא הגבול.
הסוף. או שאולי הוא התחלה של משהו חדש?  זה לא משנה. מה שמשנה,
זה העובדה שהצלחת לשנות משהו בחיים. לאו דווקא בחיים שלך.
בחיים של אחרים. לעזור להם. להשפיע לטובה, להיות דמות לחיקוי,
להיות נאהב, מוערך.

לעזור. לתרום. לעשות כמה שיותר ביכולתי בשביל למנוע סבל
מאנשים.

ושוב, אנו סוטים מהנושא. קשה להתמקד כשמנסים לפתוח
חריצים-חריצים מעצמך.

הבעיה היא, ששינוי הוא דבר קשה. כבר דיברתי על כך. קשה, לשנות
את המחשבה, את התודעה, וגם את עצמך, נפשית. לפעמים אתה רק רוצה
לזרוק הכל וללכת לישון. להעלם. אינך מבין מה נפל עליך. שינוי?
מי רוצה להשתנות בכלל. הכל אשמתם! זה לא אני. עובר יום, עוברים
יומיים, ואתה מבין שטעית. אתה קם. אוסף את שברייך מהרצפה,
ומתחיל מהתחלה. מבין שהדרך היחידה שתהיה מרוצה מעצמך, היא
השינוי.

השלוש שנים האלו היו קשות. לא משנה מה עבר עליי בהן, אבל היום
אני יכול להגיד, חד משמעית, שהצלחתי. לא אעשה פה רשימה. כתבתי,
מחקתי, שיניתי, החזרתי, ועשיתי לעצמי סדר בראש.

מה שאני יודע, וודאית, ואחזור על זה שוב, שהצלחתי. כמובן, שעוד
לא סיימתי. אני עוד לא, ובחיים לא אהיה מושלם, אבל אני שואף
לכך.