מאז ומתמיד פחדתי להיות מאוהבת. נראה לי זה היה הפחד הגדול
ביותר שלי. ואם לא הכי גדול, אז בהחלט מתקרב לשם.
פחדתי להיות מאוהבת כבר שנים. זה התחיל מהחבר הראשון שלי שהיה
לי בגיל 12. הוא היה מקסים, יפה, החמיא בכל הזדמנות. הוא כתב
לי שירים וטען שאני אהבתו הגדולה ביותר והיחידה שאי פעם תהיה
לו. איך אפשר לא להתאהב במישהו כזה? אני בספק שמישהי אחרת
במקומי הייתה מחזיקה מעמד זמן רב יותר ממני.
כצפוי, התאהבתי. זאת הייתה אהבה סוחפת, מלאת תשוקה וחסרת
מעצורים. זאת הייתה אהבת הנעורים הראשונה שלי ולא יכלתי לעצור
בעצמי, למרות כל הניסיונות, מלהתאהב.
זה נמשך הרבה זמן בהתחשב במרחק שהפריד בינינו. התכתבות ושיחות
בטלפון ופגישות מעטות החזיקו אותנו חצי שנה יחד. אך כמו כל
הגברים, כבר בגיל 13 הוא החליט שבחורה אחת זה נחמד אבל שתיים
הרבה יותר טוב. כך הוא בגד בי עם מישהי מהצד ואני בתמימותי,
לאחר כל הבכי, כמעט וסלחתי.
לשמחתי, זה היה רק כמעט...
לאחר אותו מקרה פחדתי להיכנס לקשר. נשמע קצת מצחיק כשמדובר
בילדת טיפש עשרה. אולי טיפשי, אבל אני פחדתי. פחדתי שיבגדו בי
שוב ואני אתחיל להאמין שהבעיה היא בי ולא בבחור.
הקשר הרציני הבא שלי היה כעבור 4 שנים. פגשתי בחור מקסים
במסיבה שפשוט סקרן אותי. היה לו את המראה המסתורי של הבחור
הקשוח מבחוץ אך רך מבפנים. וכולם יודעים שילדים רעים עושים
הצגות אבל הם אוהבים וזקוקים לאהבה יותר מכולם.
התאהבתי שוב. אהבה זו נמשכה זמן קצר יותר כשהבנתי שזה פשוט לא
זה.
אני מודה שהיו לי קשרים. אפילו דיי הרבה בהתחשב בזה שסגרתי את
הלב שלי.
לאחר שנפגעתי שוב ושוב והתאכזבתי החלטתי לחסום את הלב שלי.
החלטתי פשוט להפסיק לאהוב. להתחיל להחליט החלטות עם הראש ולא
עם הלב. זה לא היה קל. הלב ניסה לחמוק לו מהקיר החוסם אותו אך
אני חסמתי אותו שוב ושוב. פעם בקרש, פעם בקיר לבנים. חסמתי כל
כך טוב עד שכבאה האהבה האמיתית שלי, הלב נשאר במקומו.
אני ניסיתי להוציא אותו החוצה. החלטתי שזה הבחור שצריך לקבל את
הלב שלי במלואו. לא חלק קטן או פיסה מהצד ואפילו לא חצי. הבחור
המיוחד הזה צריך לקחת את הלב שלי ולשמור אותו קרוב לשלו.
זה היה הבחור שחיכיתי לו שנים רבות.
אך הלב נסגר כל כך טוב שלפתוח אותו מחדש היה משימה קשה מדי
לביצוע.
התחלתי לקלף מעצמי את השכבות שבניתי. החלק הכי קשה היה השכבה
הראשונה. היה שם קיר לבנים ענקי. יותר נכון חומת לבנים שהקיפה
את הלב מכל צדדיו וסגרה עליו כקופסא. ניסיתי לשבור אותה,
ניסיתי לפוצץ אותה בפצצה ענקית וכמעט פחדתי שהיא תפוצץ את
החומה יחד עם הלב ואז אני לא אוהב יותר לעולם. הפצצה לא עבדה
בכל מקרה.
ניסיתי למצוא דרכים לשבור את הקיר. קראתי המון ספרים בנושא
וחיפשתי את כל הדרכים האפשרויות לגרום לעצמי להרגיש שוב. כל
הספרים גרמו לי רק לחייך בעצב אך לא עזרו לי במשימתי.
נהייתי מתוסכלת. לא ידעתי מה לעשות ואיפה לחפש עד שיום אחד
אותו בחור בא ושפך אור נוסף לחיי. אותו אור המיס את הקיר ופתח
את המחסום שעבדתי כה קשה על מנת להסירו.
אך אני רק הייתי מאושרת.
מאחורי חומת הלבנים היה קיר עץ עם מסמרים בתוכו. המסמרים כבר
נהיו חלודים מרוב ההמתנה והדמעות ששטפו אותם. עם הקיר עץ היה
קל יותר. ידעתי את הטריק שכמעט פירק אותו בפעם הקודמת ובגללו
בניתי את חומת הלבנים. רק פחדתי שהמסמרים ישאירו חלודה בתוך
לבי ושזה יפתח איזושהי מחלת לב רצינית.
כשהבחור הגיע שוב ובילינו יחד סוף שבוע מדהים התחילו להיווצר
סדקים בקיר והוא התחיל להתפורר.
רק לאחר שהמסמרים הפכו לאבק שנעלם מגופי נפתח הלב והתחיל
להרגיש.
בהתחלה זה כאב. זאת תחושה שהייתה נעולה זמן רב וכמו ילד קטן
שעושה את צעדיו הראשונים כך הלב התחיל לאט לאט להחלים. הוא
התחיל לאהוב שוב.
המוח עדין קרא לי באזעקתו להיזהר. שהלב עוד יפגע ואז יהיה קשה
יותר לכלוא אותו בחומות.
אך אני החלטתי לקחת את הסיכון.
הרי
מה לא עושים
למען האהבה...