ברגע שכלב נולד, הוא מלוקק על-ידי הוריו. ברגע שחתול נולד הוא
נדחף אל פטמות אימו. ברגע שבן אדם נולד הוא נרשם.
במקום שהוא נרשם, נמצאים כל מיני פרטים מזהים עליו. כולם
טכניים בלבד. משרד הפנים לא יודע מה יעשה הרך הנולד בשעות
הפנאי, כמה חברים יהיו לו, האם הוא ישחק כדורגל, או יסתגר בבית
עם המחשב?
אולי היא תדבר שעות בטלפון, או שדווקא תכתוב שירים?
כולם מתויקים, כולם שמורים במשרדי הממשלה. כשבן אדם מת, לא
יכיר אותו אף אחד חוץ מקבוצת האנשים הקרובה אליו. משפחה,
חברים, ומחשב.
הפרטים שלנו נשמרים היטב היטב, בתיקיה בכונן C במחשב פנטיום עם
300 מגה הרץ וכונן סידירום שלא עובד, במשרד הפנים. בתיקיה שלנו
נמצא כל המידע הכי לא רלוונטי שיכול להיות עלינו: לא תחומי
עניין, לא חברים, לא צבע אהוב ולא אם אנחנו אוהבים חתולים או
כלבים.

היום, המחשב יזכיר לנו את הפרטים הלא חשובים האלו. יצמיד לנו
מספר שאותו קרוב לוודאי שלא נזכור לעולם.

היום אקבל פנקס בצבע כחול, אולי כחול כהה, בעצם.
אם אראה את הפנקס הזה לבני הדודים שלי בקנדה, הם לא יבינו למה,
למען השם, אני צועקת ומתלהבת, או אפילו רק קצת מחייכת. בפנקס
הכחול יהיה כרטיס עם תמונה מאוד מאוד לא מחמיאה שלי, שצולמה
ביום מאוד מאוד רע, ומימין לתמונה יהיה מספר שאתקשה לזכור וכמה
פרטים עליי.
לא, לא יהיו כתובים שם התחביבים שלי, לא השמות של החברים שלי
ולא כמה שעות אני ישנה ביום. יהיה שם מספר, השם שלי, שמות
ההורים שלי ותאריך שבו יצאתי לאוויר העולם.
מה יש בכרטיס הזה שהופך אותו לכל-כך מיוחד ועושים למענו טקס
ומפסידים שעות לימוד? האם הוא חשוב עד כדי כך?

התשובה היא: כמובן!
לא עוד פריקים, ערסים, חנונים ופרחות, אלא אזרחי ישראל. אין
הבדלים בין איש אחד לשני, אין אופי, אף אחד לא מיוחד בזכות
עצמו. כולנו חלק ממסד נתונים אחד גדול. לא עוד איציק, אלא
300784521. לא יפה השרלילה, אלא 300696969. כולנו מספרים, כיאה
לחברה מודרנית חסרת רגשות. האין זה נפלא?
תחי מדינת ישראל.