הימים היו ימי שרב, וגם הלילות. היה לי נדמה כאילו כבר הגיעו
הימים הנוראים (אמנם  הם היו די קרובים), אבל סתם היה חם נורא.

הרעיון עלה במוחי ברגע של שיגרה נינוחה ותחת השפעתו המועילה של
ידידו הטוב ביותר של האדם - המזגן.
אני, כן אני, שהייתי חסר ממון, מתחשבן על כל שקל, חושב על כל
אגורה. לא בגלל שהייתי קמצן, פשוט לא היה לי כסף. לא היה לי
אפילו פגר. אני - הפכתי בן רגע מעני לעשיר.
זה ממש בלתי נתפס. כי בדרך כלל לא נראה לך שכל דבר שאתה עושה
משפיע באופן ישיר ודרסטי על החיים שלך, ובייחוד לא הדברים
הקטנים המצחיקים שאתה נוהג להשתעשע בהם כדי להביא מעט שמחה
לחיים הקצרים והמשעממים שלך. אבל העובדה היא שהגורל שלך הוא מה
שאתה עושה ממנו ולכן אין להקל ראש אפילו בדברים הקטנים וחסרי
המשמעות לרובנו, כמו מה שקרה לי.
אם היה בא מישהו ואומר לי אתמול :"שמע חביבי אתה הולך להצליח
ובגדול", הייתי מנפנף מעלי עובר אורח משוגע זה. אבל היום הכל
אחרת, זה ממש בלתי נתפס.
באותו ערב ביקרתי אצל חברי הטוב עומר, סתם פגישה שגרתית.
ישבנו, דיברנו ובעיקר צחקנו - על כל מיני שטויות, על החיים, על
עצמנו...
עומר דיבר על הסופשבוע וציין שהוריו מתכוננים לקראת נסיעה
לחו"ל כך שכל השישי-שבת הבית יהיה ריק. כן, זהו המצב הנפלא הזה
בו ההורים שלך נוסעים לתקופה מסוימת, ואתה שנשאר - הבית כולו
לעצמך. אף אחד לא מרגיז אותך או אומר לך מה לעשות או סתם יושב
לך על הראש.
ברור שהדבר הראשון שחשבתי עליו היה בלגאן. מסיבה ענקית, מלא
אנשים, הרבה מוסיקה טובה, הרבה אוכל. אבל עומר מיד הרגיע אותי,
מסיבות זה לא בראש שלו. לא לא.
ידעתי שמסע השכנועים הזה הולך להיות מייסר ומייגע.
"אבל עומר, יש לך בית ריק, מסיבה ענקית, בלגאן, נו באמת..",
אמרתי לו. "לא" הוא ענה.
"נו עומר, יהיה אדיר. נזמין המון חברים, נכין אוכל. אפילו אני
ואתה נכין מאכלי גורמה, נבשל מלא דברים טובים, יהיה שמח",
אמרתי לו. "לא", הוא ענה.
אלוהים אדירים, זה לפתע הכה בתודעה שלי כמו רעם ביום בהיר.
"עומר", אמרתי לו בהחלטיות, "אנחנו הולכים להפוך את הבית שלך
למסעדה מונגולית בסופשבוע ולהרוויח המון כסף!"
"לא" הוא ענה. אבל ידעתי שאין לו סיכוי.

"זה יהיה 3,323 שקלים", אמרה הקופאית, עומר הסתכל עלי במבט
מאיים כאילו אמר בשתיקה "אתה כזה דביל", ונתן לקופאית את כרטיס
האשראי השחוק שלו. עומר לא היה יותר עשיר ממני, לי פשוט אין
כרטיס אשראי.
"אתה כזה דביל", הוא סינן לעברי מבין שיניו בעודו חותם לקופאית
על הקבלה.
אני יכול להגיד לכם שכבר אז יצאנו מנצחים, אפילו שלחו לנו
בחינם סבלים שיסחבו את כל האוכל הזה עד לבית. קילוגרמים רבים
של ירקות ומאכלים מכל הסוגים, בשר מכל סוג אפשרי, תבלינים,
שמנים, רטבים, שתייה קלה וחריפה, כלי הגשה, מה לא היה שם.
כמובן שתכננו את כל העסק כך שההורים של עומר לא יחשדו בכלום
והגנבנו את כל האוכל והציוד בזמן שהם לא היו בבית.
העסק התחיל לרוץ, כלומר - כבר קנינו כל מה שצריך והכל היה כבר
מאורגן בתוך הראש אבל פחדנו שלא נספיק, בינתיים נתנו לחברנו
המשותף והטוב יונתן לטפל בנושא היחצ"נות ולהפיץ את השמועה
אודות המסעדה. יונתן, שידוע בקשריו הטובים ברחבי העיר ומחוצה
לה, תרם רבות להצלחה המסחררת שבשלב זה של התוכנית לא כל כך
הייתה גלויה לעין. אני מעולם לא פקפקתי ברעיון.
ביום חמישי בצהרים כבר הסתלקו הוריו של עומר מהבית והתחלנו
לעבוד במרץ. שעת היעד הייתה יום שישי בערב. מעט מדי זמן והרבה
מדי עבודה, אני מניח שככה זה תמיד. לא שמעתי על מישהו שפתח
מסעדה מונגולית ועשו לו חיים קלים אז למה שזה יהיה שונה במקרה
שלנו?
לפתע נשמעה דפיקה עמומה בדלת. נבהלנו וחשבנו שאולי ההורים של
עומר שכחו משהו בבית, אבל זה היה רק יונתן. הוא אמר שסיים את
כל שיחות הטלפון ויהיה "פיצוץ", המון אנשים יבואו. הוא שאל אם
יש עוד משהו שהוא יכול לעזור בו. לאחר מחשבה הצעתי לו לנגן
מוסיקת רקע בערב הפתיחה. הוא הסכים מייד.
ובכן, ניגשנו למלאכה ודבר אחד אני יכול לומר, זה לא קל לסדר
בית שיראה כמו מסעדה, ממש לא עסק פשוט, אפילו קצת מסובך. דבר
ראשון היינו צריכים לעצב את הבית כך שיהיה חלל ממש גדול שם
ישבו הסועדים, חלל נוסף למזנון הגדול שעליו יהיו מונחים האוכל
והקערות, וכמובן - מקום לבישול.
למי שלא מכיר - הרעיון של מסעדה מונגולית הוא שאתה יכול להרכיב
לעצמך את המנה. כלומר, אתה שם בקערה שלך ירקות, בשר, אטריות,
שמנים ורטבים ואת הכל מקפיצים על משטח לוהט. זה כל הסיפור.
החלטתי שנעמיד את כל האוכל בחצר ונכין את המקום לסועדים בתוך
הבית, לאחר שנפנה את הסלון מכל הרהיטים והחפצים.
השלב הבא היה לתת לבית צורה של מסעדה עד כמה שניתן. לשם כך
הבאנו שולחנות וכסאות מכל מני חברים שנרתמו לעזרתנו. את
השולחנות כיסינו במפות לבנות וסידרנו אותם במבנה, ניתן לומר,
ייחודי. או כמו שעומר כינה זאת: "צ'יקמוק".
השעה כעת הייתה חצות, יום חמישי הגיע לסופו ואנחנו, אפשר לומר,
סיימנו להכין את הבית לקראת הפתיחה, אבל לא ידעתי מה יש לעומר.
"עומר, מה יש לך?" שאלתי אותו. "עזוב, סתם, אני ממש עייף, בוא
נסיים להיום". "טוב" אמרתי לו, "אני אפגוש אותך מחר, אתה לך
לישון קצת, אתה נראה הרוס".
למחרת, יום שישי בשבע בבוקר - כבר התייצבתי בביתו של עומר
והערתי אותו לקראת היום הגדול.
כל אותו הזמן הייתה לי את התחושה הזאת שעומר בכלל לא שמח שאני
הופך לו את הבית למסעדה מונגולית.
נו טוב, אחרי הכל אי אפשר להאשים אותו. אני לא מכיר הרבה אנשים
שהיו שמחים להקריב את ביתם, לדלל את ממונם ועוד לתת לליצן
כמוני לפקח על כל הקרקס הזה.
פתחנו את המקרר אבל מייד חשתי במשהו מוזר כי היא נפתחה די
בקלות. חשבתי שאני חולם וצבטתי את עומר, מסתבר שזה היה אמיתי
ועומר די התעצבן אבל זה עדיין לא עזר לעובדה שהמקרר היה ריק
מבשר. לגמרי.
התרוצצתי בכל הבית מודאג, מתהלך הלוך ושוב ואז פתאום ראיתי את
"זה". הו הטרור והאימה. יונתן שוכב מגולגל ליד הספה בסלון,
בטנו תפוחה ממש ולידו קערות הבשר הריקות.
עומר הציע שנפתח לו את הבטן ונשלוף את הבשר בכוח אבל הרגעתי
אותו.
"קום יא זבל!", צעקתי על יונתן.
"מממ... מה מה?", הוא ענה לי.
"איך יכולת? את כל הבשר אכלת!", נזפתי בו בטון עצבני. הוא לא
קלט כל כך מה העניין עד שכאב חד עבר בבטנו והוא תפס אותה
והתפתל מכאבים על הרצפה.
"אתה עוד תשלם על זה, נראה אותך בבית המשפט", הפטרתי כלפיו
בבוז תוך כדי שסובבתי אליו את גבי וצעדתי עם עומר לכיוון
הדלת.
(לימים ניצחנו בתביעה בבית המשפט לעבירות קטנות וזכינו בסכום
אדיר של כסף...)
"הרעלת בשר, זה מה שיהיה לו, הרעלת בשר. וזה גם מגיע לו",
אמרתי לעומר והוא חייך. יצאנו לסדר את הכל מחדש וכל העסק פשוט
נדחה לשבוע הבא. אבל בסופו של דבר, אני לא יודע למה, הרעיון
הזה של המסעדה המונגולית לא יצא לפועל, לא מומש, לא בוצע. לא
יודע למה.