ראיתי אותו, כן כן, ראיתי אותו במו עיני.

שמעתי קול שקורא בשמי "אלה, אלה", הקול היה חלש, אולם הוא
הקפיץ אותי מהמקום. הייתי לבד בחדר, ולא הבנתי מי קורא לי,
הקול היה קול לא מוכר ונשמע ממש קרוב אלי. הבטתי מסביבי ולא
ראיתי איש. הרגעתי את עצמי במחשבה שבוודאי אני הוזה, לאחר היום
הלא קל שהיה לי. נאלצתי לקום באותו יום מוקדם, ולעשות את כל
המטלות שהם תמיד נותנים לי, לעולם לא מרפים ממני, ואף פעם לא
מחייכים.
שכבתי במיטה מנסה להירגע אחרי היום הרע שהיה לי, מאזינה
למוסיקה, שמעתי את הקול ההוא קורא לי. בפעם הראשונה הוא קרה לי
בשקט, אולם בפעם השניה הקול היה חזק יותר, הבטתי מסביבי שוב,
ולאחר שניות בודדות שמעתי אותו שוב קורא בקול רם יותר. כבר
התחלתי לפחד, לא בכל יום שומעים מישהו קורה לך בחדר שלך, כשאתה
לבד , ולא רואה נפש תמימה בסביבתך.
עצמתי את העיניים בחוזקה, וכשפתחתי אותן ראיתי אותו, מופיע לאט
לאט. הוא לא הופיע כסנה בוער, אלא נראה ממש כמו אדם, כשצבע
גופו היה לבן יותר, לא לבן חיוור, אלא לבן מבריק, כסוף. סביבו
הייתה הילה שסינוורה את העיניים. הבטתי עליו, לא יודעת מה
לומר, לא יודעת מה לחשוב ולמה להאמין. בהתחלה לא ידעתי שזה
הוא, אבל הוא מייד אמר שאין לי מה לחשוש, הציג את עצמו, ואמר
שזה בסדר שאני אביט בו, שאני לא אמות אחרי, משום שהוא זה שבחר
להתגלות אלי. האמנתי לו.
אתם בטח לא מאמינים לי, כמו שהם לא האמינו לי, אבל זו האמת!!!
זה באמת קרה, אתם חייבים להאמין לי! אני לא משקרת, אני לא!
לאחר שהוא הציג את עצמו, הוא הסביר לי שהשם שלי הוא לא מיקרי,
הוא גרם להורים שלי לקרוא לי כך, משום שכבר בהתחלה הוא תיכנן
להיתגלות אלי. אמר, שאני שייכת לו, אני "אל-ה", שמי מורכב
מקיצור השם שלו, וזאת מישום שאני שייכת לו. הבטתי לעברו, ולא
ידעתי מה לעשות, משום מה דבריו עוררו בי פחות פחד, אלא יותר
עילה לצחוק, כל העסק דיי שיעשע אותי. היה לי מאוד נעים לדעת
שאני סוף סוף שייכת לאנשהו, למישהו, שיש מישהו שאני קשורה
אליו. רציתי לצחוק, תארו לעצמכם, שאלוהים ניגלה לכם, וכל שבא
לכם הוא לצחוק, פשוט לצחוק לו בפרצוף. צחקתי, הוא לא נעלב,
האמת היא שהוא הגיב דיי יפה,אפילו התחיל לצחוק יחד איתי. כנראה
שבסופו של דבר זו תגובה דיי נורמלית אצל כל מי שהוא מתגלה
אליו. הוא הפסיק לצחוק בבת אחת, ופניו הפכו לרציניות יותר מאשר
ראיתי אי פעם אצל אדם. פניו הפכו לזועפות, כשכל וריד בלט בהם,
כאילו הוא התאמץ בחוזקה לעשות משהו. באותם רגעים אני מוכרחה
לציין שפחדתי, באמת פחדתי, כי לא הבנתי מה קורה, גם אני הפסקתי
לצחוק, והבטתי בו, מחכה לאיזשהו סימן ממנו. כשהוא פתח את פיו,
ועמד לאמר משהו, הם הופיעו. הדלת ניטרקה אחריהם, והם קרבו אלי
בריצה. תמיד כשאני צוחקת הם רצים אלי, הם אנשים כל כך רציניים,
מעולם לא צוחקים איתי, ומשום מה, לא אוהבים כשאני צוחקת. גם הם
היו לבנים, אולם אצלם הלבן היה מהבגדים. סביבם לא הייתה הילה,
תמיד החשבתי אותם לאנשים פשוטים, כמוני, אבל אז כבר לא הייתי
בטוחה, אולי הם השליחים שלו. וכך, הוא שמר על קשר איתי, דרכם.
הבחורה מביניהם, הבחורה הקבועה, הביאה את המכשיר שהיא תמיד
מביאה כשאני צוחקת, שלושת הגברים שבאו איתה החזיקו אותי בידיי
וברגליים. היא שאלה אותי ברכות למה צחקתי, והסברתי לה שהרגשתי
שמחה, ומישהו הצחיק אותי, אז צחקתי. היא שאלה מי, ואני עניתי
לה אלוהים. ראיתי אותה שולחת מבט ספק משועשע ספק עצוב לגבר
שעמד מימינה, כשתוך כדי היא אמרה "שוב אלוהים" בטון של זילזול.
מייד לאחר מכן היא הזריקה את הנוזל שהיה בתוך המכשיר, לתוכי,
כמו שהיא עושה תמיד.
אני לא יודעת כמה זמן ישנתי, אבל כשהתעוררתי, הוא כבר נעלם,
אלוהים לא השאיר סימן אחריו. הוא אף פעם לא משאיר, אבל תמיד
דואג להופיע, ולהצחיק אותי בכל פעם מחדש. זו לא הייתה הפעם
הראשנה שהוא ניגלה אלי, הוא נוהג לבקר אותי לעיתים קרובות, בכל
זאת - אני שייכת לו. כל פעם שהוא מבקר אותי היא כפעם ראשונה,
אני אוהבת את הביקורים שלו.