עוד לילה ארוך גשום וקודר... עוד לילה שסתם עובר לו, בזבוז, זה
כל-כך בזבוז של זמן...
הגשם יורד לו בשיא החוזק בחוץ הלילה, כאילו שלא ירד כבר שנים.
קר והשמיכה כבר לא מחממת, אני לובשת עוד חולצה מעלי לוקחת כוס
של תה חם שאני אוהבת ונכנסת למיטה הקרה, מנסה להתחמם מהר,
לוקחת את הדובון הקטן מחבקת אותו חזק, למרות שאני כבר גדולה
אני משום מה עדיין לא יכולה לוותר עליו כי הוא היחיד שמבין
אותי, הוא לא צועק עלי אין לו תלונות אין לו מבטים מוזרים, הוא
לא כועס עלי אף פעם והוא תמיד שם בשבילי כשאני צריכה אותו. זה
אולי נשמע לכם מוזר מאוד, אבל תכלס' יש הרבה בנות שאולי
מתביישות להודות אבל גם להם יש איזה דובון קטן ששומר עליהן
איפשהו שם רחוק במדף האחרון, שם למעלה עם כל שאר הדברים
הזרוקים שיש עליהם כבר אבק... אבל מדי יום אתם עוברים לידו
ומעבירים מבט חטוף מהיר וממשיכים הלאה...

איזה לילה מבוזבז... אני מתחילה לחשוב שכרגע יכולתי להיות
במקום אחר, עם מישהו שידאג לי ויגיד לי משפטים הורסים, שינשק
אותי הרבה...
הייתי יכולה להיות כרגע כרוכה עם בן זוגי האהוב, להיות מכורבלת
איתו מחובקת ומנושקת, להגיש את זרועותיו הגדולות והחסונות
שמגנות עלי מכל דבר, יכולתי להביט בו שעות על גבי שעות... לומר
לו משפטים מקסימים שישברו אותו מלהסתכל על אותו הסרט הישן שכל
כך אוהב לראות באותה שעה כל ערב, יכולתי לחדור למחשבותיו הכי
עמוקות ולהרגיע את דאגותיו...

אבל לא, זה לא קורה ולא יקרה בזמן הקרוב גם... כי הוא איננו,
הוא לא קיים עדיין. ועד שהיום הזה שיגיע והוא יהיה מציאותי אני
כנראה אמשיך לחלום את אותו חלום מתוק ואנסה ליהנות ממה שיש לי
בינתיים ולהודות לאלוהים שיש לי משהו בינתיים, אנשים שאוהבים
אותי חברותיי והוריי.

אומנם זה לא מה שיספק אותי אבל לבינתיים זה טוב.

איזה לילה מבוזבז...