אתמול נזכרתי, שכשהייתי קטנה , נורא רציתי לשחק בפיראטים, משהו
מהעניין של מלחמה בכאילו נראה לי נורא מרתק, אז וגם עכשיו.
אבל בגן אף אחד לא רצה לשחק איתי, משהו שלא השתנה לחלוטין
בזמנים שעברו.
אבל זה לא שאני באה לרחם על עצמי או משהו כזה, באמת שלא, למען
האמת , קצת סימפאטיה לא תזיק, אבל הנקודה האמיתית פה, זה שממש
רציתי לשחק בפיראטים, זה פשוט נראה לי כמשהו שיציל לי את החיים
ויוציא אותי מהמצב הנורא הזה שאני שקועה בו כבר המון זמן.
אז ביקשתי מאחותי לשחק איתי בפיראטים, היא הבנאדם הקטן היחידי
שאני מכירה.
היא קימטה את הפרצוף והסתכלה עלי כמו שמסתכלים על הזקנים האלה
שהולכים עם פיז'מות ברחוב.
"היום", היא אמרה בחשיבות," היום כבר לא משחקים ב...מה זה היה
? , פיראטים?!, אבל אם את רוצה", היא הוסיפה בערמומיות "אפשר
לשחק בסוכני בורסה"
האמת, שלא חשבתי שאחותי מבינה במניות, אבל לפני שהספקתי לצייץ,
היא חיברה שני כיסאות, סידרה מלאי של דפים, ותלתה על הקיר את
ערך הדולר.
התיישבתי על אחד הכיסאות, והסברתי לה שאולי, אולי המשחק הזה לא
בשבילי.
היא הרימה גבה אחת, ואמרה , שאם אני ממש מתעקשת אפשר לשחק
בחברת סטארט-אפ .
שאלתי אם היא אולי רוצה שנשחק בחברה שהופכים לפיראטים, כמו
בסרט של מונטי פייטון , אבל היא רק הסתכלה עלי באכזבה ושאלה מי
זה לעזאזל "מונטי פייטון".
וויתרתי.
יצאתי מהחדר שלה, שערך הדולר נתלש מהקיר מחוזק הטריקה של
הדלת.
הלכתי לידיד שלי, שאמר לי פעם שהוא איתי בכל שיגעון שיש לי,
ואלוהים יודע, שיש לי הרבה.
ביקשתי ממנו לשחק איתי בפיראטים, הוא שאל אותי אם זה משחק
קינקי חדש שהוא לא שמע עליו, ניסיתי להסביר לו שזה פיראטים,
חרבות, מלחמה וכל העניין הזה.
הוא הסתכל עלי במבט הזה שאני יודעת שאחריו אצטרך להסביר שהייתי
על השפעה עמוקה של חומרים כימים.
הוא אמר ש"למה לעזאזל את צריכה מלחמה?? ראית מה הולך בארץ?
תראי חדשות במקום"
אמרתי לו ש, כן הוא צודק ותודה, כי הוא הידיד היחידי שעוד יש
לי וחבל לי לאבד אותו בגלל משחק מלחמה.
בסוף מצאתי את עצמי מול מסך הטלוויזיה הזוהר והממכר, הזבל שרץ
לי מול העיניים לא היה פיראטים, אבל בימים כאלו, אף אחד לא
מקבל את מה שהוא רוצה, אפילו לא מונטי פייטון.