בערב החג, כשכל המשפחה סבה סביב השולחן לארוחה חגיגית, הוא עוד
היה בחדרו כשידע שלא יוכל להשאר. אמו שאלה לפשר עיקובו,
ומופתע- אבל לא מספיק- ביקש כמה רגעים. מזג האוויר לא היה
קייצי, אבל הוא מצא את עצמו פושט את החולצה החורפית שלבש, כמעט
מטיח אותה, כמעט בכעס, על המיטה, ובמקומה מוציא חולצה קצרה,
דקה, ולבש אותה על גופו המזיע. אנחה נשמעה מכיוון הסלון כשיצא
מהחדר, אבל הוא עצר בחדר האמבטיה, הרטיב את פניו שוב ושוב,
ולבסוף קבר את כל ראשו תחת קילוח המים. רק אז נרגעו העיקצוצים
בקרקפתו. שניה לאחר מכן והוא עמד בפתח הסלון, נבוך מעט מכמות
האורחים, ולא ידע אם הוא נבוך בגלל הזמן הקצר שחיכו לו או בגלל
הזמן הארוך שעתידים הם לחכות לו. הוא אילץ את עצמו להרגע ולשבת
לשולחן העמוס, התיישב במקומו באי נוחות- מעט מופגנת מדי- וניסה
להשתלב בשיחה, על אף היותו אפוף לחלוטין.
אך פרץ ההכנעה העצמית הזו לא עמד לו לאורך זמן, וכעבור דקות
מספר כבר מצא עצמו אוחז בכיסאו על מנת שלא לקום. אז הבין שאין
טעם להשארותו, קם בדרמטיות מכיסאו, אף שלא כיוון לכך, וצעד אל
הדלת מלווה במבטיהם המשתוממים של הוריו. הוא כבר הניח ידו על
הידית כשהסתובב, ראה את המבט השואל בעיני אביו והמבט המתחנן
בעיני אימו, וכמעט ששב לכיסאו, אבל הוא רק נופף בידו לשלום
בגמלוניות ויצא. יהיה מגוחך להגיד שהאוויר הטחוב של חדר
המדרגות היטיב עימו, אבל הוא נשם עמוק בשמחה, ובמהרה פתח
בריצה, לחמוק מהקונפליקט והמבטים שהשאיר מאחוריו. הוא הישלה את
עצמו שאין הוא יודע לאן הוא רץ; אמר לעצמו שרגליו יובילו אותו
לאן שיובילו.
הוא שוטט ברחובות כמעט שעה, מחליק לסימטאות צדדיות מפעם לפעם
אך תמיד חוזר לאותו קו שידע שהוא הולך בו, על אף שכאמור, לא
הודה בכך. כשהתחיל להתקרב משמעותית לביתה הרשה לעצמו לקוות
שמא, אולי, על אף שאין הגיון בכך, יפגוש אותה ברחוב. לא היה
דבר שישביע אותו למעט היא. כשסוף סוף הוריד את האבן הזו הוא
החל ממהר לביתה, מוותר על העיקופים והסימטאות. המאמצים שהשקיע
מוחו בקשירת תירוצים לכיוון הליכתו אמנם חדלו, אך מכיוון שעשו
כך הוא נתפנה לחשוב על אפשרות אחרת, מפחידה הרבה יותר- ומה
יגיד לה אם יפגוש אותה? במקרה הטוב יחליפו כמה מילים, במקרה
היותר טוב כמה מאות מילים, אך בסופו של דבר היא תפרד ממנו
לשלום, והוא ישוב לביתו רעב ועייף אפילו יותר משהיה כשעזב.
המחשבה המפחידה הזו, שחדרה עכשיו אל המציאות החביבה של צעדיו
המהירים ברחוב, דחפה אותו שוב לרדת ממסלולו אל עבר הסימטאות,
כאילו ימצא בהן את פתרון הקסם שהוא מחפש זמן כה רב. פתרון קסם
הוא אמנם לא מצא שם, אבל ככל שהלך והרחיק עצמו מאזון האסון
המבורך שלו הוא נשבה מבלי משים בשדה כוח חדש, ומסימטה לסימטה
גדל כוחה של המתיקות החדשה, והיה זה מאוחר מדי כשמצא עצמו צועד
במהירות, כמעט רץ, במורד אותו רחוב מוכר וחסר מנורות, ועם כל
צעד גדל מאבקו בצעדיו וגדל הפסדו, והוא ידע שתחכה לו כבכל יום
ויום, שתשב על המדרגות המפוארות המובילות לביתה, מלחחת את
שיערה השחור הארוך, היפה, הכה יפה, מוארת באור החזק הבוקע
מחלונות הבית האדומים.
והנה היא, יושבת שם במלוא תמימותה ורגליה משוכלות, ידה אוחזת
בקווצת שיער, היא יודעת שהוא שם, והיא כל כך יפה, והיא שלו,
כמה זמן חיכתה לו, איך יכל לעזוב אותה בכלל, והצעדים נעצרים
והיא מרימה את ראשה, וחיוך מתפשט ועוד אחד, אך הרעב נשאר. והיא
לוקחת ידו בידה ומובילה אותו לביתה, אבל הרעב, הרעב, והרי ביתה
מלא אוכל, ומיטה מוצעת בו להשכיח עייפותו. והנה הם מגיעים
למפתן דלתה, והוא מביט נבוך במפתן הזה, שעבר בו פעמים רבות,
ונזכר בפעם האחרונה בה נשבע שכף רגלו לא תדרוך- והוא ניתק
ממנה, ורץ, והיא דולקת אחריו וצועקת בלחישה מילים על אוזנו,
וקוראת לו לחזור והיא בוכה, והוא נמשך אחורה אבל ממשיך לרוץ,
הגבעה תלולה, הוא מזיע כולו ומתנשף, וכבר סנטימטרים מאחוריו
היא לוחשת, בוא אלי, תחזור אלי, והוא מרגיש את מגעה אוחז
ברגלו, מגע משי שכולו קוצים, והוא מרים את הראש.
ושוב הוא מותיר אותה מאחור, והפעם היא לא לוחשת על אוזנו אלא
מטיחה בו עפר ביאוש, מאיימת, צורחת, והוא מדמה את היאוש הזה
לניצחון, וסב על עקביו, להביט בה מבט אחרון, לראות אותה בהתקף
הזעם שלה, למען יזכור וישנן מי היא, והוא מסתובב ומביט, והיא
קולטת את סיבובו, ומהר, לפני שיסתובב בחזרה, קורעת את שמלתה
מעליה. ועומדת כך. עירומה. והיא כל כך יפה, ותמימה, איך היא
עומדת שם, שותקת, שדיה היפים נוצצים לאור מנורות הרחוב המעטות.
היא רק בחורה מסכנה שלקחה את זה קצת קשה--- לא! הוא צועק אליה,
ופותח פיו לנמק, אך במקום זה הפה נשאר פתוח לשניה או שתיים,
ובסופן הוא מסתובב שוב, בפעם האחרונה, והוא לא רץ, הוא הולך,
לאט, במעלה הגבעה אל ביתה, ביתה שלה. ביתו שלו.
לבסוף הוא מגיע, השעה מאוחרת. ארוחת החג לבטח כבר נגמרה. לרגע
הוא עוד חושב על משפחתו, על החלל שהשאיר מאחוריו, חלל שהתמלא
לבטח בשאלות- אבל רק לרגע. ובסופו הוא מתנער ומביט מעלה, אל
חלון ביתה. התריסים אינם מוגפים, אך אור קלוש בלבד בוקע
מהחלונות. למרות החשכה הוא מטפס במעלה המדרגות, טיפוס אחרון
במסע ארוך, כמעט ארוך מדי, עולה קומה, ועוד קומה, ועוד אחת.
ורק כשעומד מול דלת ביתה הוא נזכר להביט בעצמו. והוא רואה
שנעליו מרופטות מהריצה, ומכנסיו מלוכלכות, וחולצתו קרועה
במקצת- רק אז נזכר שהחולצה קצרה היא, ומצפה לגל הקור שישטוף
אותו עם המודעות, אך שום גל כזה אינו בא- והוא שוזר יד נבוכה
בשערו, וחול נופל ממנו. הוא מעביר יד קלה על גילופי העץ שעל
הדלת, ואז נתמך בה ומתיישב. הוא מופתע שאינו חש עייפות, אך
נרדם מייד.
(הוא מתעורר כעבור שעות מספר, ורואה אותה מחייכת אליו. הוא
נתקף לרגע מבוכה- בגלל הופעתו המרושלת ובגלל התרדמת שנפלה
עליו- אבל היא עדיין מחייכת והמבוכה מתפוגגת כלא הייתה. ובאמת
לא הייתה. היא מושיטה לו יד לעזרה לקום, אך הוא מתרומם בכוחות
עצמו, ונכנס אחריה לבית. על השולחן מונחים ספל קפה ופיסת עוגה,
שוכנים בכלי חרסינה פשוטים ועדינים, והם מתיישבים. הוא לוגם מן
הקפה וטועם מן העוגה, והיא רק יושבת ומביטה בו, אוהבת אותו
בעיניה. הוא משיב לה מבט ומחייך, ושניהם קורנים ומאירים ויפים.
בחוץ החמה כבר החלה את מרוצה היומי, ואביה יוצא מחדרו, אוחז את
טליתו בידו. הוא מביט בהם לרגע, והם מביטים אחד בשני. לאחר מכן
קמו והתלוו לאביה לתפילת החג.) |