הוא היה בא אליי בלילות עם הריח שלה מפוזר על בגדיו, עם הטעם
שלה על השפתיים שלא הפסיקו ללטף אותי, מפיצות מילות אהבה. אני
הייתי מחכה כך בכל לילה עם הלב שלו ששכן לצידי, מפמפם בפראות,
שיחזור, יודעת שכשהוא איתה הוא בעצם איתי.

כששכב במיטתי, רדום, חשתי שלו, התרתי לעצמי לאבוד בתוך השיכחה
המתוקה.
אך הוא תמיד עזב, לעולם לא נתן לריח שלי להיצמד לחולצתו.
לא היה בי כעס וגם לא חשתי נבגדת, לעולם לא האמנתי כי אהב
אותה. נותנת לו לספר לי היכן נשק לה הפעם כי לא רוצה שיעזוב
אותה, מפחדת שיהיה שלי, מפחדת שאאכזב, שלא אספיק, העדפתי
שירגיש מלא כשאני הרגשתי ריקה.

ביום בו הודיע כי הוא שלי ולעולם לא שלה חזרה אליי נשימתי,
התחלתי לחייך לא כתירוץ להחבאת הכאב, אהבתי אותו יותר מאי פעם.

הפסקתי לחכות ללילות, הוא היה שלי גם בבקרים, בכל שעות היום
שהה איתי, בתוכי. יותר לא פחדתי לחשוב עליו, לרצות אותו,
נפרדתי מתחושת האשמה שחלחלה בי ואף התמזגה עם גופי.

הצחוק המתגלגל שלי נקטע עם הטון הרציני שלו באחת מהפגישות.
הבטתי בעיניו מלאות החרטה, או שמא הייתה זו ריקנות אינני
יודעת, רואה אותו אבוד, חירש למילותיי ומאובן למגעי.
האשמה חזרה, דפקה על חדר ליבי ונכנסה חזרה לביתה הישן משם לא
עזבה עד היום למעשה ואילו הספק, כי לא אהיה מה שרצה,החל גם הוא
להתעורר מה שמעיד כי לעולם לא עזב.
צדקתי כשחשבתי כי שתינו מביאות אותו לשלמות. אם לא אז מדוע
הודיע לי כי לא יכול הוא בלעדיה? מדוע חזר לבקרה ולא נשאר נאמן
למיטתי?
נשארו עוד לילות בהן דפק עוד על דלתי לאחר שסגר את שלה אך הם
נגמרו במהרה, לא יכולתי להתחלק בו לאחר שטעמתי מהיותו שלי
לחלוטין.

אינני יודעת כיצד חש הוא היום, האם מרגיש חצוי בלעדיי או אולי
מילאה היא את החלל שהשארתי בליבו, אך כן יודעת אני שאת הנקב
הנותר בריאותיי, המתרוקנות מדקה לדקה בלעדיו, אין אפשרות לתקן.