לפני כמה חודשים, ישבתי לי באחד מהחופים של הים הכי דרומי
בארץ. לרגע קט החלו לעקוב עיני אחרי מה שקורה סביבי. אנשים,
ילדים, נערים, נערות... הבטתי בכולם וחייכתי לעצמי, איזה יופי.
בעודי מנסה לקרוא סיפור על מישהי המסתבכת בצרה, אנשים מסתכלים
עלי ומנסים להבין מה הסיפור שלי. אם תשאלו אנשים מהו הסיפור
שלי, הם מן הסתם יאמרו שלא מדובר בשום דבר מיוחד או יוצא מן
הכלל. נולדה, גדלה, סיימה תיכון, צבא וכן הלאה. אך מהו בעצם
הסיפור שלי?
לפתע הרגשתי נשיפה חמימה בעורפי, קפצתי ממקומי. זה היה הוא,
האור שלי, או לפחות היה אז.
"שלום יפיופה, מה שלומך היום?" שאל.
"מהורהרת מתמיד", עניתי.
"זה לא חדש, את תמיד מהורהרת".
"מתמיד, מה שלומך יולי שלי?" יולי שלי. כמה מוזר, לחשוב שחצי
שנה קודם לכן הוא היה החבר הכי טוב שלי וברגע זה הוא כמעט הכל
בשבילי. מעניין מתי הוא התחיל להסתכל עלי כך.
"ספרי לי מה מהדהד בראשך תמרי..." אמר.
"חשבתי לעצמי, מהו בעצם הסיפור שלי. במה יש דמיון בין הסיפור
בצורה שבה הוא מסופר בראשי למציאות שאני חיה. מבין בערך למה
הכוונה?"
"לא ממש, דרך העיניים שלך דברים נראים אחרת?"
"דרך העיניים של כולם, זה חלק מהיופי בעולם הזה".
"אז איך את רואה אותי? כמו אביר על סוס לבן או כמו ליצן
החצר?"
"אולי קצת מזה וקצת מזה, מעין שילוב מטורף של שניהם".
"אז מה תרצי לעשות בשבת שקטה זו יקירתי?" שאל.
"זוכר את הפעם האחרונה שנסענו באמת רחוק, בלי לדעת למה, סתם
כדי לטייל ולנקות את הראש?"
"הנשיקה הראשונה שלנו", אמר.
"נכון, צודק. אמרנו אז שנעשה זאת שוב מתישהו... שנארוז תיק
ונצא לדרך?"
יצאנו לדרך. הפעם אני נהגתי, בשביל הגיוון.
ברדיו הייתה תוכנית שהוקדשה כולם למוסיקה משנות ה-70.
"אז לאן נוסעים?" הוא שאל.
"אינני יודעת", עניתי.
"תני לי לקחת פיקוד", הוא אמר. עצרנו בצד הדרך והתחלפנו
במושבים כך שהוא ינהג. נסענו לאורך ההרים עד שהגענו למסלול
הליכה. הוא החנה את הרכב ויצאנו לדרך. הפעם זה היה מסלול יותר
ירוק מהאחרון שהיינו בו.
נעצרנו תחת עץ גדול שהטיל הרבה צל ושתינו קצת.
"כתבת משהו לאחרונה?" הוא שאל.
"לא, אני לא יודעת למה. שמת לב שכל סיפור שלי מתחיל ממציאות
והופך לדמיון? רק מי שמכיר אותי מקרוב יכול לשים לב לפרט
הזה".
"אני יודע, שמתי לב לכך".
"אני לא יודעת למה זה. אני חושבת שזו הצורה שלי להימנע
מהתמודדות עם המציאות או ניסיון להפוך את המציאות למשהו אחר".
"את באמת חושבת כך?"
"זה כמו הציורים שלי. חשבתי על זה פעם, הם אף פעם לא יוצאים
בפרופורציה. אולי כי ככה אני מסתכלת על החיים, בחוסר
פרופורציות".
"יש בזה משהו. לפעמים זה באמת נראה כאילו את חיה במעין אגדה של
עצמך, אך אני חייב לציין שאני נהנה להיות חלק ממנה".
חייכתי.
"שמתי לב לעוד עובדה בסיפורים שלך", הוא אמר.
"והיא?" שאלתי.
"למעט סיפור אחד, הכל מסופר על זוגות. או התחלה של קשר או סוף
של קשר בלי הרבה פירוט למה שקורה באמצע".
"אולי כי זה מה שנשאר אצלי בזיכרון, התחלה וסוף... אולי כי על
זה הכי מעניין לספר, איך התחיל הקשר",  עניתי לו.
"אולי", הוא אמר.
"יולי, איך אתה חושב שהסיפור שלנו ייגמר?"
"למה את חושבת על סוף?"
"כי אני שונאת סופים. תמיד כשאני מגיעה להתחלה של משהו אני
צופה את הסוף. כנראה אני יודעת שככה דברים, תמיד נגמרים. אני
מנסה להכין את עצמי ואת מי שאיתי לזה אבל זה תמיד קשה ותמיד
כואב."
"הכל תלוי בצורה שבה את מסתכלת על זה. אם תסתכלי על דברים בתור
שלבים שעוזרים להתפתחות העצמית שלך, לצמיחה שלך ותלמדי מהם זה
פחות יכאב ותביני שככה החיים. ניתנה לך הזדמנות להכיר, ללמוד
ולחוות כל כך הרבה דברים, כך שסוף של דבר אחד לא חייב לסמל סוף
אלא דווקא התחלה.
החיים בודקים אותנו כל הזמן, את ההתמודדות שלנו עם דברים. את
בעצמך אמרת לי פעם שכל אחד מאתנו בא להשלים משהו מחיים קודמים.
כל אחד מתמודד עם סוג בעיות אחר שכנראה הן מסמלות את התיקון
שלו לחיים האלה".
"אני לא יודעת עד כמה אני מאמינה בכל הדברים האלה, אחרת איך זה
שכל כך הרבה אנשים נהרגים בכבישים, בפיגועים, חולים במחלות או
השואה למשל. אתה חושב שזה היה תיקון שלהם?"
"סיבכת אותי עכשיו. אולי אני לא השותף הנכון לשיחה הזו. אבל
אני חושב שאת מסתכלת על משהו כללי מידי. כל אחד מהם הוא ישות
בפני עצמה, לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו על חייו. כל אחד בא
ממקום מסוים והולך למקום אחר. אני מאמין שההתערבבות של כל
הישויות ביחד בעולם יוצרת מציאות שאולי לפעמים אין לנו את
השליטה עליה. נמשיך בטיול?"
"אתה מתחמק", אמרתי תוך כדי חיוך.
המשכנו לטייל, הנוף היה מרהיב. הטיול עצמו לא נמשך יותר
משעתיים שלוש. אחר כך חזרנו לרכב ונסענו חזרה לדירה ששכרנו
לפני שלושה חודשים.
בוקר למחרת התעוררתי לבד. יולי כנראה עבד משמרת בוקר באותו
יום, כך חשבתי.
אז מה, אולי באמת אני חיה באגדות, חשבתי לעצמי, מה רע בכך?
אולי שכך הציפיות שלי מוגברות מידי וכן האכזבות.
אם אי פעם אני אחליט לכתוב את הסיפור שלי זה יהיה שילוב של כל
מיני פרטים שנמצאים בסיפורים שכתבתי עד כה.
אני צריכה להתחיל למכור פופקורן לאנשים שצופים בסרט שאני חיה
בו.
באותו יום יולי לא חזר הביתה. הוא נעלם כאילו שבלעה אותו
האדמה. הוא לא ענה לשיחות ואפילו משפחתו, כך טענו, לא ידעו לאן
נעלם.
אחרי כמה ימים של דאגה ובכי מצאתי מכתב שהוא השאיר לי מתחת
לכרית, במכתב היה כתוב:
יפיופה שלי. אל תפחדי מסופים. מי יודע, אולי יבוא יום ועוד
נתראה אבל עכשיו אני נותן לך את הבמה. את הכוכבת. הגיע הזמן
לתת לי, "האור שלך", ללכת ולהתחיל להאיר את עצמך מבפנים. תראי
שיש לך את השליטה והכוח לעשות מה שתרצי. את לא תלויה באף אחד
ואף אחד לא תלוי בך. שלך, יולי.
לא ידעתי איך לעכל את המכתב הזה. שנאתי ואהבתי אותו בו זמנית.
לא הבנתי מדוע, למה הוא התכוון.
עברו כמה שנים מאז ועד היום אני לא מאמינה שהכרתי אדם כזה.
התחלתי לחשוב שאולי הוא לא היה אמיתי. המשכתי את החיים שלי כמו
שהם אבל עם הרבה יותר כוח מבפנים. למדתי שאסור לי לוותר לעצמי,
למדתי שיש לי את כוח הבחירה בהתמודדות עם מצבים וכמו שמישהי
ציטטה לי פעם: "בדיוק בדיוק כמו שאת ככה זה טוב. שאת שלמה, לא
חסר בך דבר ומותר לך אותך לאהוב".
בעודי מטיילת בטיילת פתאום ראיתי פרופיל של פנים מוכרות. יושב
שם מול הים וקורא ספר. זה הוא?
נשפתי לו בעורף, בדיוק כמו שעשה לי אז. הוא הסתובב אלי וחייך.
"עכשיו את מוכנה לחיים", הוא אמר. התחבקנו, חייכנו וצחקנו
הרבה. מה היה כל כך מצחיק אני עד היום לא יודעת, אולי
האבסורדיות. לא חזרנו להיות זוג, אבל חברים טובים נשארנו
תמיד.
משום שאני אוהבת סופים כמו באגדות אשנה את הסוף.
אחרי צחוק של חצי שעה כמעט, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו:
"אני שונאת אותך יולי, למה עשית לי את זה?"
"משהו בתוכי אמר לי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות", הוא אמר.
"מה עשית בכל הזמן הזה?!" שאלתי.
"טיילתי קצת, עברתי לצפון ועבדתי קצת, אחר כך במרכז ובדרום.
חיפשתי את עצמי. את לא היחידה שהייתה צריכה להבין דברים".
"ומה הבנת בסופו של דבר?"
"שאני טיפש."
"אם הגעת למסקנה הזו סימן שאתה לא עד כדי כך טיפש..."
"ושאני אוהב אותך."
וכך המשיך ועוד לא הסתיים ה-happy ever after של הסיפור אהבה
שלנו.

יולי: "מה את כותבת?"
אני: "סתם, משהו..."
יולי: "אני בטוח, אפשר לקרוא?"
אני: "אולי, בהזדמנות, אם הנבואה של תגשים את עצמה..."