מבטך מנסה לחדור אל תוך תוכי,
מנסה את לראות את אשר מסתתר בלבי הדואב,
אך את עדיין אינך שוכחת את המילים

ואת שואלת אותי בלי הפסק
"עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת?"
ואני מנסה לחמוק מלהשיב לך כי אני מפחד ממך.

את מתוסכלת מהתנהגותי,
כי את רוצה כבר להבין את מה שמסתתר בתוך נשמתי,
אך אינני מוכן לותר לחלומותיי כל כך מוקדם בגללך.

האם אסור לי לשאת מגן של צער כנגד מבטך החוקר,
כנגד רצונך לחקור את נשמתי מבעד לעיניי הדומעות,
כי אני רוצה להרחיקך מפני חיי ההולכים ומתקצרים.

האם אסור לי לשאת שריון של כאב
רק כדי להמנע ממגע ידייך בגופי,
רק כדי למנוע ממני ליפול אל תוך חלום אשר יביא עליי את הקץ.

והאם אסור לי לאחוז בחרב של שנאה,
רק כדי שארגיש שאני עדיין חי ויכול לשוב עוד פעם
נוספת אל העולם כדי לזעזע אותו?

אינך יכולה לקוות שהשמיים ירדו עלינו וישטפו את יגוני,
אך את מקווה שהלהבות ישובו לרצד פעם נוספת בעינייך
כי אינך רוצה להפסיד את מה שלעתיד יש להציע לך...

אז...

האם אסור לנו לשאת מגן של צער,
האם אסור לנו ללבוש שריון של עצב.
והאם אסור לנו לאחוז בחרב של שנאה?!