ישבתי לי בחדר, כרגיל, ידי עדיין כאבה מהמכות שחטפה מסטן, הילד
הכי חזק בשכבה, הוא גם היה גדול מכולם בשנתיים, כי נשאר שנה
בכיתה ב, ועוד שנה בכיתה ז', אחרי זה איכשהו העבירו אותו בגלל
שההורים שלו איימו על המנהלת, לפחות זה מה שהשמועות אמרו.

הייתי ילד ביישן, כמעט ולא היו לי חברים, אולי למעט אחד,
דניאל, וגם הוא עזב אותי כל פעם שסטן התקרב. אבל זה לא היה
אכפת לי, אני הייתי עושה אותו דבר במקומו. הכרתי את דניאל לפני
כשלוש שנים, היינו אז ביחד בכיתה ח', שנינו לא היינו מקובלים,
אי-אפשר לומר שהיינו חברים ממש טובים, כמו שוודאי היה קורה בכל
מקום אחר, הסתובבנו ביחד רק בהפסקות, וזה גם כי אם הייתי יושב
לבד, אני בטוח שסטן היה מנצל את ההדמנות ומשפיל אותי גם אז.

השכנים עשו רושם שחיבבו אותי, אני הייתי הילד שעשה להם
בייביסיטר בלי להרוס את הבית, או זה שיעזור להרים את הסלים
הכבדים, והם באמת היו כבדים, עד המעלית, אבל זה לא היה אכפת
לי. אף פעם לא כעסתי עליהם, או על אנשים אחרים שניצלו אותי, או
את טוב ליבי. היה רק אדם אחד בכל היקום ששנאתי, סטן. סטן היה
חזק ממני, ולכן לא יכולתי להתנגד לו, וסטן גם היה מקובל. ההפך
הגמור ממני. מה שהכעיס אותי עוד יותר, היה שחברתו של סטן,
הייתה הילדה שאהבתי. הייתי יושב בבית, מחפש לי ברחבי האינטרנט
מגיה שחורה, שבעזרתה אגרום לליבה של ליב להיתאהב בי. כל
הנסיונות נכשלו.

אני חושב שהטעות הראשונה, זו שהובילה לכל מה שקרה, הייתה
כשאמרתי לליב שאני אוהב אותה, כלומר לא ממש אמרתי לה מול
הפנים, שלחתי לה את זה בהודעת סמס. היא ענתה לי בהודעה נרגזת
ש"אני לא יודע מה זו אהבה אמיתית". מידי לילה הייתי חולם עליה
ומתעורר להרגשת האכזבה שאני, שלא כמו סטן, אני, בעצם לוזר אחד
גדול.

זה התחיל עם עוד בוקר שבו כל מה שרציתי היה שתוכרז שביתה או
משהו, כדי לא לפגוש בסטן, יותר מזה, כדי לא לראות את ליב. אבל
שביתה, כרגיל, לא הייתה, כל דבר אחר בעולם קרה, חוץ משביתה.

הגעתי לי לבית הספר, מנסה כדרכי להתחמק מסטן, הסתכלתי לכל צד
בזמן שנכנסתי פנימה, החלטתי להיכנס לשירותים ולהשתהות שם מעט,
כדי לפספס אותו למקרה שיעבור, עמדתי שם קצת, עצבני מכדי
להשתין, ואז יצאתי. מולי עמד לא אחר מאשר סטן, מאוחריו הלכה
ליב עם חברותיה, שהצטרפה בריצה אל סטן.קיוויתי שהיום לשם
שינוי, הוא יעזוב אותי לנפשי.

"תראו מי כאן" סטן אמר בקול הלועג הרגיל שלו.
"עזוב אותי בשקט, סטן" אמרתי לו, והתחלתי ללכת לכיוון הכיתה.
ואז הוא תפס בחולצה. "לאן אתה חושב שאתה הולך? משקפופר". למה
האימרה שאף פעם לא מרביצים לאנשים במשקפיים נכונה רק בסרטים
המצויירים לעזאזל?

ליב נעמדה לידו כאילו לא אכפת לה ממני. אחרי אותה הודעה, היא
קיבלה עוד רבות, היא אפילו התכתבה איתי מידי פעם באינטרנט,
בחיים האימיתיים היא לא נשמה עליי אפילו. באותו רגע הרגשתי את
הזעם משתלט על גופי. לרוב הצלחתי להרגיע אותו, הייתי מתייאש רק
מהמחשבה על מה סטן יעולל לי אם רק הייתי מעיז לגעת בו. הפעם
הרגשתי אותו חזק מתמיד, עכשיו כשאני מסתכל על זה לאחור, זה בטח
היה בגלל אותם סרטים מצויירים בהם הייתי צופה כל היום.

עמדנו שם שנינו, עוד ועוד ילדים החלו להצטופף כמו קהל שעודד רק
את סטן, אם כי כולם היו בשקט. סטן אחז בגב חולצתי, עד פה,
אמרתי לעצמי, אני חושב שעברה פחות משניה, סטן משך אותי מעט
אחורה לכיוון שלו, ואז הסתובבתי ונתתי לו אגרוף בכל כוחי בלחי
השמאלית שלו, היד הימנית שלי. סטן שהופתע מהמכה, אולי אף יותר
מהתעוזה, נפל ארצה, בעוד ליב צועקת "מה עשית לו?", בעטתי בו
בכל כוחי בצלעותיו. הרגשתי את האדרנדלין זורם בגופי בכל הכוח,
שמתי ברך אחת על בטנו, וברך אחת על הרצפה ונתתי לו עוד אגרוף
בפנים. הרגשתי ממש כמו וין דיזל.

"אתה תיגע בי עוד פעם?" צעקתי לו "אל תתקרב אלי בחיים יותר!
הבנת?!" צעקתי חזק עוד יותר, מתעלם המצעקות של כל שאר
המתבוננים. הרגשתי באותו רגע שאני יכול לעשות הכל. לא ניסיתי
כבר לעצור את הכעס שלי, מישהו ניגש אלי מאחורה ורצה להרים אותי
ממנו, אבל שיחררתי את ידי מבלי להסתכל אפילו, מאוחר יותר הבנתי
שזאת הייתה המנהלת, ששנאה אותו, ואת הוריו, אולי אפילו יותר
ממני. אולי היא שיחררה את ידי יותר משאני שיחררתי אותה. אבל
עכשיו כששני ידי היו חופשיות הרמתי אותו מהצוואר קצת מעל הרצפה
וחנקתי אותו בכל כוחי, עברו אולי שלוש דקות, מבחינתי זה נמשך
כנצח, חנקתי אותו. חנקתי אותו, ונהנתי מזה.

שיחררתי את אחיזתי, הוא כבר היה מת, ידעתי את זה לפי המבט
הריקני שלו, ידעתי את זה כבר חצי דקה, אך בכל זאת המשכתי לחנוק
אותו ולהכות את ראשו ברצפה.

אבל כל זה לא קרה, כל זה היה עוד חלום בהקיץ, אולי אפילו אפשר
לקרוא לזה פנטזיה, כי הגעתי לסיפוק כלשהו, נכון, הוא מעוות,
אבל בכל זאת סיפוק. הכנסתי את הכף המלאה בדגנים לפה, ובלעתי
אותם. הלכתי לחדר וסידרתי את התיק, אני בטוח ששכחתי על השולחן
את הספר במתמטיקה, למעשה ניזכרתי בזה רגע לפני שיצאתי, אבל לא
היה אכפת לי. הגעתי לבית הספר, כרגיל ניסיתי להתחמק מסטן. לא
נתקלתי בו. התיישבתי לי במקום הקבוע שלי בסוף הכיתה, מנסה
לכתוב שירים על התאבדות ואהבה. חושב על עוד דרך בה ארצח את סטן
יום אחד. מדמיין אותי ואת ליב שוכבים על חוף הים, צופים
בשקיעה, הרוח החמימה מפזרת את שערה. חלום שמתנפץ ממש כמו
הקודם.