זה לא כתוב על מישהי אהובה,
גם לא על מישהי עצובה.
מכירים את הדבר הקטן שרועד בגרון?!
זה הענבל שלי, ומה שקרה ביום האחרון.

פחד נוראי!
תזוזה קטנה אחת שמקרבת כל כך אל המוות.
הנה הסוף מגיע, וסך הכל מה עשיתי?!
שוכב, ישן, חולם.
על חופש, שבת, רגילה...
פתאום מתעורר,
תנועה קלה ומתחיל לראות את הקץ.
חנק איום, אין חמצן, אין אוויר.
נוסע גוסס, לא נושם ומשתנק.
מתמלא תרופות סמים ונוזלים,
כל הלילה מוקף ברופאים.
מפוחד! שונא מזרקים.
אבל הם דוקרים ודוקרים.
רועד כמעט בוכה,
מנסה להירגע, מנסה לצחוק.
והם דואגים, בודקים ושואלים.
ואני ראשי מורם! אך לא מגאווה,
רק בגלל שנסתם לי קנה הנשימה.
מרגיש שהנה אני מת עוד דקה
ובראש רק מחשבה עצובה:
מה יקרה? אשאר בצבא?
אולי יורידו לי פרופיל?!
איך אעבור 3 שנים בתור ג'ובניק דביל?! (סליחה... זה פשוט לא
מתאים לי הקטע המשעמם והחסר חוויות הזה, בלי שום כוונה לפגוע)
לא ישן יותר, כאוב ועצוב.
והנה עכשיו, הכל כמעט הבריא.
אבל חושש, רואה את מותי!
לא יכול לישון יותר,
ועוד עכשיו אני לבד.

הרעד הפסיק, אך המחשבה נשארה.
נראה מה יקרה... נקווה לטובה
אוהב אותך! אוהב גם אותך!
אוהב את כולם ואת המשפחה!
זה קורה לי פתאום, ללא אזהרה,
כשאני ישן, לא יכול לקרוא לעזרה.
אז תדעו שאני אוהב ומעריך את כולכם
יודע שהכל יהיה בסדר אבל יותר מדי מפחד...