כל הערב ניסיתי להבין מה דיכא אותי. יכול להיות שזה עוד אחד
מהערבים האלה בהם אני מדוכדך ללא סיבה ברורה? פסעתי ב'משעול
האהבה' בכפר סבא בדרך לאוטו. חשבתי לסיים את הסיגריה לפני שאני
נכנס לאוטו, מתוך התחשבות בסיסית באנשים האחרים שנוהגים בו,
אבל היה קר אז הרשתי לעצמי לסיים אותה בפנים, לעיתים אתה מרשה
לעצמך.

בדרך חזרה הביתה נהגתי באדישות גמורה. לא ראיתי מימין ומשאל.
אני בטוח שהיו כמה רמזורים בדרך. נסיעה קצרה, לא עקרונית. רוב
הזמן חשבתי, תהיתי, בהיתי בזגוגית החלון. נהג צעיר עצר לידי,
הוא הביט בי במן מבט מבועת שגרם לי להרגיש לא במקום. תחושה לא
נעימה ליוותה אותי לאורך רעננה, המבט שלו הסתיר משהו שהיה נדמה
שהוא רצה לומר.

הטריד אותי שאירוע כל כך פעוט הפריע לי לחשוב, הוא הצליח לזעזע
את האדישות שבה התבוססתי וזרק אותי למימד מתסכל. הסתכלתי במראה
וראיתי אדם זקן, מכוער, משולל מצבורי חשק, מדולל יצרים. מתי
הספקתי להתבגר כל כך? במעבר החצייה קצת אחרי הכניסה להרצליה
פסע בכבדות איש רוסי, מבוגר, נעזר במקל הליכה. התייסרתי בשאלה
'לאן הוא הולך?' מה יש לו לחפש כאן בחוץ בשעה כזאת? אולי מישהו
ממתין לו. הכל או כלום.

בשלב הזה של הערב הראייה שלי נעשתה כבר מטושטשת. לא ייתכן שזאת
הסיבה שפספסתי את הפניה, אני הרי גר כאן שמונה עשרה שנים, אני
עושה את הדרך הזאת עוד לפני שקיבלתי את הרשיון. המשכתי בסיבוב
בהרגשה של החמצה. בשביל מה כל זה, איזה עיקוף מיותר. בקושי
נכנסתי לחנייה, מכוניות חונות הפריעו לי לעבור את הפנייה.
מעולם לא חנו פה מכוניות בצורה הזאת. כלב מגמגם וצנום התקדם
לכיוון המכונית שלי, ביקש למצוא מקום לינה מתחת למנוע החם.
הכביש הרטוב נוקה מאבק.

'אני מקווה שלפחות תזכור שבאיזה יום אחד דיברת איתי, ילד
מהרצליה, זה שאמרת שיש לו הלכי שיחה ותובנות כבדות מידי
בשבילך' חזרתי לעצמי בראש כשליח האין-חדש, כמבשר השעמום. מה
בכלל עשיתי בכפר סבא? מי אני חושב שאני? ויותר מזה, מי הוא חשב
שאני? בחדר המדרגות של הבניין, קומת הקרקע הייתה הקומה היחידה
המוארת, למעלה נשרפו הנורות, אז הלכתי צמוד לקיר. הנה, בונים
לנו מעלית פה, בדיוק בשביל שלא נצטרך ללכת צמודים לקיר, בדרך
הביתה.  

סמול טוק צולע עם אבא, בדרך למטבח, הוא שם ולא שם. האוכל שכב
בסיר, על הכיריים, לא מכוסה: אני יודע שהוא תפל ולמרות זאת אני
מחמם אותו. לא אכפת לי, אני רעב. לפעמים נדמה לי, באפלת חיי,
שזה באמת כל מה שיש. השארתי שם את הסיר והלכתי לישון. במיטה
חשבתי על המשפט ההוא, המפלח, הדוקר, שמנקר בי כבר כמה זמן,
מסרט כלשהו שאני אפילו לא מצליח לזכור את השם שלו:
"Is that really all there is?"