בוא, היא אמרה לי, בוא ותראה,
אולי גם קצת תשתה,
ותיהיה שיכור לדקה,
כדי שתבין כמה אני חזקה,
בוא, היא קראה לי, בוא ותלמד,
תראה איך השתנתי מאז שהותרת אותי לבד,
ואני הבטתי, והיא לפתע צחקה,
ברחה מרגעים שבהם פעם סתם שתקה,
בוא, היא ממש התעקשה,
מה אתה חושב על השמלה החדשה,
עם מחשוף קטן, ובטן רכה,
היי... אני כבר לא ילדה של מועקה.

והכאב יצר ממך ילדה גדולה,
כמעט אישה,
לא שותקת בבהלה,
לא בוכה מרוב בושה,
כבר שכחת, הדחקת געגוע לצד,
כמה שבכית, התבגרת יותר לבד,
איך השתנת לי ורק עברה לה שנה,
את הדמעות שמרת לך בפינה קטנה.

בוא, היא במסתוריות לחשה,
תראה גם אתה מעט חולשה,
ואני רק מתפעל, איך הכל השתנה,
לא נותר בה זכר מהנפש העדינה,
בוא, היא שלחה יד חמה,
תנסה לי לפרוץ בי הפעם את החומה,
ואני בוהה, מחפש לסדקים,
הילדה רק מוקפת ניצוצות מבריקים,
בוא, היא הפצירה, תפסיק להסס,
בוא, תושיט יד, תפסיק לחשוב, לחפש,
בוא, בוא, היא כבר צעקה בעיניים,
ואני עוד רעדתי לשנייה או שתיים,
עד שלפתע, היא קירבה את השפתיים,
בוא ובאוויר עלה ממנה אותו הטעם,
ניפצתי, התקרבתי...
ולא, היא משכה לאחור, לא, לא הפעם.

אני כבר ילדה גדולה,
כמעט אישה,
מה אתה מופתע, פרצוף של סימן שאלה,
הנה אני, קבל אותי באריזה חדשה,
גדולה, כבר לא בוכה על אף אחד,
ככה התבגרתי, מאז שהותרת אותי לבד,
יש בי חומה, שמגנה על הנפש העדינה,
את הדמעות שלי קח איתך במתנה,
הם שם בפינה,
כי בוא, תבין, אני כבר לא ילדה קטנה.