הייתי חייב לפרוק את הכל,
רציתי לצעוק, אבל לא הייתי יכול,
רציתי שכולכם תדעו, שהגיע לי עד לכאן,
רציתי שתבינו, שלסבול אני כבר לא מוכן!

אני יכול לספר על הלימודים,
אני יכול לקטר על החברים,
אני יכול להגיד על החברה,
אני יכול לומר על הדירה.

אבל זה דברים קטנים שחולפים,
מה שחשוב זה הנהר הגדול, שבו הם זורמים.
הנהר הזה, נקרא לו: "החיים שלי",
שלא עוצר ולא מפסיק,
הוא גועש ורועש, ומתפתל כמו מסטיק דביק.
הגדה שבצד, ירוקה ויפה, מלאה עצים,
אבל הנהר לא עוצר להביט ולהנות מהנוף,
הנהר חייב לזרום ולהמשיך עד הים - עד הסוף,
כי אם הוא יפסיק, הוא יהפך לביצה,
מלאת צפרדעים ושרצים ואולי תנינים,
החיים מסביב כבר לא יהיו אותו הדבר,
אז אולי עדיף להמשיך ולזרום כמו בעבר,
להגיע לים, להתערבב עם כולם,
לדעת שבטבע השארת סימן,
וכולם ידעו שהיית בחור מצויין...