"מה עושים היום בסוף?"
"הולכים לשבת בחוף... באה?"
"חופשי".
"אני אוסף אותך ב-10".
שיחת איסיקיו רגילה עם ידיד טוב שלה מביאה אותה לחוף הים
באשדוד.
כמובן שהוא היה שם, אחרי הכל אלה החברים שלו, אבל הם לא דיברו
הרבה, מה בעצם עוד היה להם להגיד?
בדרך חזרה היא הייתה בגולף עם הידיד, הוא היה במאזדה מאחור עם
חברים.
הגשם הפתאומי אילץ אותם להעביר את ההתנחלות למקום אחר.
"מה קרה הפעם?" הוא שואל.
"הסיפור הרגיל", היא עונה .
"אנחנו במבוא סתום, אין עוד לאן ללכת מכאן, אי אפשר לגרור את
זה יותר".
"חבל שזה נגמר ככה", הוא אומר.
"זה לא היה יכול להיגמר אחרת", היא משיבה.
זה קרה כל-כך מהר שאפילו הוא לא הספיק לעקוב.
הגולף עמדה שלישית בצומת וכשנכנסה לחצות אותה, מצד ימין הגיחו
במהירות טויוטה ואחריה פיאט, הטויוטה שברה ימינה חותכת את
הגולף בסנטימטרים אבל פיאט איבדה שליטה ונכנסה בגולף מהצד של
הנוסע.
הוא שם לב למתרחש רק לאחר קול צווחת הצמיגים החורקים וניפוץ
הזכוכיות שעפו לכל עבר.
כל החברה במכוניות יצאו ורצו לעבר שני חבריהם שנזרקו
מהמכונית.
הוא זינק מהמכונית לעבר ההריסות, מחפש אותה.
הוא מצא אותה מוטלת ממש ליד המכונית
הנהג נזרק כמה מטרים ממנה מחוסר הכרה.
הוא צנח לידה, מרגיש איך הדם מתרוקן לו במהירות מהפנים.
ההרגשה הזאת.. של הפחד, הצמרמורת ומנסה לדבר אליה.
היא פקחה את העיניים, ידיה ופניה היו מכוסות בחתכים מהזכוכיות
ומסביבה שלולית דם.
"את תהי בסדר את שומעת?"
"האמבולנס בדרך, הם כבר מגיעים!"
"כל הגוף שלי כואב... אני לא יכולה לנשום".
"את יכולה, תנשמי!"
היא עצמה את עיניה.
"לא! תפתחי את העיניים", הוא חיבק אותה אליו.
"אני אוהב אותך", הוא לחש לשפתיה ונישק אותה.
עיניה נפתחו ודמעה זלגה על לחיה.
"את שומעת אותי?" צעק אליה. "אני אוהב אותך!"
עיניה נעצמו ודמעה אחרונה ניגרה מהן.
