[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוהד כהן
/
עניין של שדות

אם תיאותו להאט במעט את הריצה היומיומית הבלתי פוסקת, אם תשבו
לדקה ותסדירו נשימה, אם תעיפו מבט אל הפסגה מנומרת השלג של הר
אסיאתי זה או אחר תבחינו (בתקווה שתבחינו בכל אופן) בדבר מה
מוזר. על צלע ההר קצת מתחת לפסגה, על שן סלע עטורה נטיפי קרח
השוברים את אור השמש השוקעת אלפי פעמים, מתחת למדף סלע מכוסה
טחב ירוק של אביב, כמעט - אבל לא בדיוק על הקצה, עומד אדם. אדם
רגיל, אוזניו ואפו אדומים מהקור וכפות ידיו תחובות תחת
זרועותיו. לא מדובר בנזיר טיבטי מתבודד היושב משוכל רגליים
ומהמהם מעיין "אווווםם" חדגוני בעוד אשכיו מתכווצים מבעד
לתחתוני בד דהויים, גם לא במטפס חדור מוטיבציה שהרגע הנחית כף
רגלו בשאגת ניצחון וכבש את הפסגה (מה גם שזו לא בדיוק הפסגה,
וגם לא בדיוק קצה שן סלע), אלא אדם ככל אדם, מהסוג שלא בולט
יותר מידי בקהל אנשים. אולם יש בו משהו, משהו מעורר תהייה.
מבטו נעוץ בנקודה הרחק במערב, כמו נמתח פתיל דק בקו אווירי
ישיר אל האופק. "למה?" אתם וודאי שואלים "הוא מסכן את אוזניו
ואפו בנשירה?". ובכן, הסיפור לא ארוך אם יש לכם סבלנות. הוא
מתחיל (כמו רבים) בגאון שוויצרי.

בעצם לומר שהוא מתחיל בגאון ההוא לא יהיה מדויק, כשם שלא מדויק
לומר שהכל התחיל בביצה. כל סיפור הוא נקודה, וכל נקודה על רצף
הזמן היא בגדר תהליך, שרובו הגדול הוא רק לשם הרחבת הדעת.
ההתחלה של הסיפור הנ"ל היא אי שם עמוק בנבכי הפר-היסטוריה,
בתוך הג'ונגלים שכוחי האל המהווים תפאורה אופיינית לאותה
תקופה, ברגע שהבזיקה לתוך מוחו הקדמון והלא מפותח של האדם
המחשבה "בוא ניקח מעט מתותי היער האלו אל הבית (מערה) שיהיה מה
להאכיל את הילדים (מחשבה לכאורה פשוטה - אך יחסית לתקופה הייתה
גאונית, בעיקר בשביל מוחות שרוב יומם סובב סביב "מממ - אוכל"
או "מממ - אישה"). לא התותים הם ההתחלה, כי אם התפיסה עצמה.
המחשבה על "שיהיה לאח"כ", ההתעלות על הצורך המידי הבסיסי, היא
שהיוותה את קפיצת המדרגה שהבדילה את האדם משאר החיות מאותו
הרגע, היכולת לתכנן קדימה. וכמו כל מחשבה, גם זו הכתה גלים
והדהדה - חולפת מהפר-היסטוריה אל ההיסטוריה, מתפשטת ומתרחבת
ועוברת בחופף לאבולוציית האדם אבולוציה משלה.
שימור. זה התחיל בתותי יער, עבר לפפירוסים של המצרים הקדמונים,
דרך הבנקים הראשונים של ימי הביניים וחצה את קו הזמן עד
לאוטוסטרדת המידע המודרנית. מאז ומעולם ביקש האדם לשמר, לאצור,
לאגור. חמדנות? גרגרנות? או שמא מדובר במשהו בסיסי הרבה יותר -
קדום כמו החיים עצמם. ועם הקדמה ניתן היה לממש יותר ויותר
רבדים בחזון הנ"ל. כסף, מזון, חום, חשמל, מידע וכל דבר גשמי או
מופשט שעולה על הדעת - טוב, כמעט כל דבר. ופה נכנס לתמונה אותו
גאון שוויצרי.

השוויצרים ידועים בשל דייקנותם (לא לחינם על שמם השעון) ובשל
כושר העבודה וההמצאה שלהם (לא לחינם על שמם האולר). אולם
השוויצרים ידועים מעט פחות בשל חיבתם לרומנטיקה. ומכאן, בוקר
אחד התעורר אותו גאון שוויצרי תורן בתגובה לדגדוג עדין שהתרוצץ
במעלה חזהו החשוף. אותו דגדוג עדין שילח צמרמורות נעימות בכל
גופו, מחיה תאי עור ומושך כמגנט את קצות העצבים הרדומים שלו.
חיוך רחב נסוך על פניו, ומשפקח את עיניו נגלתה לעיניו (כצפוי)
אשתו הטרייה. וכמו כל אדם שיכור מאהבה, אושר הציף אותו וסתם כל
תא זיכרון במוחו, כל תא שלא הוסב לחישה המושלמת של ליטופה
העדין. כידוע, אצל גאונים, הזרז לכושר ההמצאה יכול להיוולד
מהדבר הפשוט ביותר (נאמר, פגיעת ברק בעץ הסמוך, או חבטה על
הראש מתפוח טועה שבמצב נורמלי תגרור רצף גידופים יצירתיים).
הזרז במקרה שלנו היה אותו טיול מהוסס של אצבעות, אותו רגע נפלא
שביקש שלא יחלוף. שם החל תהליך מסובך של חילופי מידע בין קצוות
המוח שלו, של התרוצצות פולסים חשמליים משם ולכאן, של התחברות
של המון מיש-מאש וג'יבריש בראש שתורגם להארה אחת אשר הקפיצה
אותו מהמיטה וירתה מפיו את המילה המקבילה בשוויצרית
ל"יוריקה!". באותו רגע הכתה בגאון ההכרה, שנולדה ממתמטיקה
פשוטה:
א. הרגע הזה הוא המאושר בחייו
ב. המגע הנפלא הוא שמזרז אותו
ג. הוא היה רוצה שהתחושה תמשך לעד
ומכאן:
ד. מדוע לא למצוא דרך לאגור מגע?!
אותו מגע, אליו אנו משתוקקים מידי יום ביומו. אותו אנו חיים
בחשמל הנוטף מקצות האצבעות, בהתאבכות נשימות רכות על דופן
הצוואר, בהתערבלות לחישות על תנוך האוזן. אם הראיה, השמיעה,
הטעם והריח הם עדות - הרי המגע הוא ההוכחה החותכת, האמת,
ההמחשה של כל התחושות, הרגשות, המחשבות והחששות החבויות. הוא
הכל, הוא החיים עצמם, בלתי ניתן להכחשה. ומידי יום ביומו
מוצאים עצמם בני האדם עורגים אליו, כואבים בלעדיו, מדוע חייב
להיות כל הסבל הזה? מדוע אף אחד עוד לא טרח לאצור אותו? אין זה
אלא הגיון בלבד, ניצחונה המוחלט של התובנה. כל הרצונות האחרים
של האדם מחווירים לעומת הרצון לחוש, ולדעת שאנו ואחרים קיימים.
כך אל מול מבטה הישנוני/משתומם של אשתו זינק מהמיטה בעירום
חלקי אל חדר העבודה, והחל משרבט נוסחה לאושר.

ואושר אכן היה. מספר ימים מאוחר יותר, כבר היה בידו המוצר
המוגמר. לפי התיאוריה (וההוכחות), היקום כולו מורכב מחומר
בשלושת מצבי הצבירה שלו, נוזל מוצק וגז. וכל חומר מורכב
ממולקולות ואטומים ( גם אם מספר הפרוטונים והניוטרונים בגרעין
שונה). בין אטום אחד למשנהו ישנו וואקום, ריק, העדר של חומר
(הרי אין חומר המורכב מיחידות קטנות מאטומים). אותו ריק לא
מאפשר מגע אמיתי של אטום באטום ושל חומר בחומר, ועל כן - כל
מגע בין גופים אינו אלא תנודות וזרמים חשמליים ומגנטיים. וכל
זרם חשמלי או מגנטי, ניתן תיאורטית לדמות. וכך עלה בידו ליצר
מתקן נצמד לחזה, שגודלו לא עלה על גודלו של שלט טלוויזיה, ואשר
באמצעות הזנה מתאי המוח של האובייקט, וחיבור ישיר לתאי זיכרון,
ידע לחכות כמעט במדויק את המגע שחש הגוף באותו זמן נתון, ע"י
העתקה של אותות חשמליים אל קצות העצבים באותה הנקודה. פשוט.
פשוט ופרקטי. ומטבע הדברים, בכל הנוגע לדברים פשוטים ופרקטיים,
לא עבר זמן רב עד ששליחיו עוטי החליפות ומשקפי השמש של
קואופרטיב ענק, דפקו על דלתו של אותו גאון שוויצרי והציעו
במבטא גרמני כבד לשלם כמה מליוני דולרים אמריקניים תמורת
הרעיון. פס הייצור החל לפעול כמעט מיד, ובתום מספר חודשים מאז
שהמחשבה הכתה בפני המים והחלה משלחת אדוות, בכל חנות
אלקטרוניקה בכל מקום בעולם ריצפו טיפות אושר את המדפים (פועלות
על שתי בטריות 1.5 גודל). המוצר נחטף כמו לחם בשכונות עוני
וסיפק מענה מידי לבדידות ולעצב. החייל הרצוץ בעמדה בסיביר שוב
חש את הנשיקה הראשונה של החטיבה, עם הילדה הבלונדינית עם הצמות
והגשר. איש העסקים הקוריאני שוב הניף את בתו בת השנתיים על
כתפיו באמצע ישיבת תקציב (על אף שמלאו לה 30). והבן שחוצה על
רפסודה רעועה את הגאנגס שוב אימץ בחיבוק את אמו היושבת בקיבוץ
בבקעה. אנשים החלו להאיר פנים איש לרעהו, החלו להתעניין יותר
בעזרה לזולת. השמש נראתה צהובה יותר, העננים פחות אפורים
והעולם בכלל נעשה צמרירי ורך בצורה שהכריחה משוררים לברוח
למחתרת. הכל היה מושלם, והקואופרטיב החל לעבוד על ליין חדש של
אושר, אשר יבוא בתוצרת שבב שתל מתחת לרקמת העור שבמצח, ויופעל
ע"י לחיצה מפנים חלל האף.

והכל באמת היה מושלם, וכאן נכנס לתמונה אותו הר מדובר, ואותו
בחור שנמצא כמעט אבל לא בדיוק על קצה שן הסלע ההיא. אותו בחור,
לשעבר ידוע כגאון שוויצרי, אותו בחור התעורר בוקר אחד לתחושת
דגדוג עדין המתרוצץ במעלה חזהו החשוף. אותו דגדוג עדין שילח
צמרמורות בכל גופו, מגרה תאי עור ולופת כמגנט את קצות העצבים
הרדומים שלו. חיוך רחב נסוך על פניו, ומשפקח את עיניו - בהה
בסקיצות של "אושר 5000" אשר היו פזורות על שולחן העבודה שלו,
עטורות כתמי קפה. הוא היה מאושר - אבל משהו הרגיש מקולקל
בסיפור. הוא הטה את ראשו והביט באשתו שבחדר השינה. אנחת סיפוק
עם גוון מנומנם שמקורה ככל הנראה בשבב שבראשה נפלטה מפיה,
שיערה הבהיר פזור על המזרן, ידה לופתת את הפוך העבה ומותירה בו
קמטים ארוכים, בהונות רגליה הוורודות נסגרות ונפתחות באיגרופים
עדינים שמתוך שינה, וחיוכה הנפלא משתלח בו כמו חץ משונן. ושוב
החל תהליך מסובך של חילופי מידע במוחו, של התרוצצות פולסים לשם
ולכאן. המחשבה החלה נולדת- הודפת את דרכה בין הררי השדות
המגנטיים שסיממו את מוחו זמן כה רב, נלחמת בשיניה בשיטפון
הזיכרונות המתוקים שהציף את תאי השאלה, עולה על פני השטח
וננעצת במוחו כהכרה מוחלטת, כמו שוק של מי קרח. והוא נרעד, קם
כמו שהוא, ועזב.

הדרך לא ממש חשובה, אך לבסוף מצא את עצמו הבחור באותה נקודה על
צלע ההר, קצת מתחת לפסגה, על שן סלע עטורה נטיפי קרח השוברים
את אור השמש השוקעת אלפי פעמים, מתחת למדף סלע מכוסה טחב ירוק
של אביב, כמעט - אבל לא בדיוק על הקצה. כבר ניחשתם וודאי כי
מבטו מונחה התיל נשלח לכיוון האישה שמחכה לו במרחק. ושוב,
וודאי שואלים אתם "למה?". ובכן, אותו בחור הבין כי החיים כמו
שהם בנויים מרגעים חולפים, ושטבעם של רגעים אלו לחלוף. ובתוך
הקצב היום יומי, האושר הוא כמו בועות הצפות מקרקעית האגם אל
פני המים, ושהמגע שהוא הביטוי לאותו אושר לא מסוגל להתקיים
מבלי השגרה בה לא נוגעות האצבעות, ולא מתאבכות נשימות על
הצוואר. אחרי הכל, מהו מגע מבלי העדר המגע?! מהו אושר ללא
ציפייה? הוא אותה השגרה שאותה ניסה עוד בהיותו גאון לבטל. יש
שיגידו שזו שטות, טיפשות לשמה. אולם שם בעומדו, היכן שהקור כבר
הקפיא את השתל באף, היכן שעורו כבר כואב מרוב ציפייה ותשוקה
לליטוף המוכר, אותו בחור יודע - שכשישוב אליה, כבר לא יהיו
שדות חשמליים ומגנטיים, ושוב תוותר כמו פעם - האמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"רעננה עם
קרפרי"

סטיקר תמיכה
עירוני במועמד
המוביל לראשות
הממשלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/04 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוהד כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה