לא! אמרתי לו לא... אחרי כל השקרים האלו... איך אוכל להמשיך?
אני יוצאת מכאן, אני חוזרת הביתה.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר, הפרצוף שלא הפך עקום. נגעלתי מהמקום
הזה, רציתי רק ללכת - לברוח.
הוא אמר לי "חכי" ואחז לי את היד. "אל תלכי, תישארי איתי", אבל
כבר לא יכולתי, הייתי חייבת להמשיך בדרכי.
הוא ניסה להיאחז בתירוצים מסוימים - "מה עם כל הדברים שלך? את
לא אורזת?" "לא לקחת הבושם שקנית שבוע שעבר".
לא היה אכפת לי, רציתי להתחיל חיים חדשים... שהעבר שלי יישאר
במקום המטונף הזה.
חייכתי אליו וסגרתי אחרי את הדלת.
הדרך חזרה עברה עלי במחשבות מרובות, כמו איך אחיה עכשיו? האם
יכול להיות שיהיה לי טוב כמו שכולם אומרים? זה נכון שאחייך
עכשיו בכל בוקר? אבל באיזה שהו שלב הפסקתי לחשוב, רק הסתכלתי
על קומונת ציפורים מוזרות ויפות, שם הציפור עדיין לא ידוע לי.
הן היו יפות כל-כך, כאילו שבאו בשבילי מארץ טרופית רחוקה, לבשר
לי על האושר העתידי שלי, כאילו ששמחו יחד איתי.
הרגשתי כל כך נקייה, טהורה, הרגשתי שעולם מחכה לי שם בחוץ.
ידעתי, אלוהים נתן אישור לאושרי, עכשיו, אחרי הכל - מגיע לי.
חזרתי הביתה, ההורים חייכו לי. פתאום החיבוק של אימא היה שוב
כמו פעם, והיה לי טוב.

לא עברו יומיים ושוב זה חזר, הרגשתי שהוא שם איתי. שוב הוא
משקר לי...
הרגשתי שהדלת הזאת שנפתחה לי, היא הייתה סתם חלון.

עכשיו הרגשתי לבד, הוא לא איתי והשקרים כן.
לא הבנתי את עצמי, העדפתי לישון... רק לישון. וכך היה.
ישנתי את רוב היממה, ומוזיקה הייתה העיסוק היחידי שלי.

אתמול בבוקר קמתי, הבנתי, אני משקרת את עצמי.
אני בונה לי דמות שאיננה אני.
אני בונה לדמות שאיננה אני, חיים לא משלי.

אז מי אני בכלל? אני אני
אני אני, כמו שאף אחר לא.
אני אני, שלא צריכה שום קומונת ציפורים.
אני אני, שלא צריכה שום דלת. צרור המפתחות חבוי בליבי.

ועכשיו אחזור אל האמיתי והכנה.
זה שסבל עולמות בגללי.
ועכשיו אעניק לו שלל צבעים ואורות.

סוף סוף, אני אני.