לפעמים, עמוק בתוך הלילה, אני מרגיש.
זה קשה, ומפחיד לפעמים, כך פתאום כשהגוף תוקף,
דמעות בזווית העין, תחושת הדכאון, כך כשהעצב אותי אופף...

מרגיש לפעמים אשם, על לא עצב בכפי,
באיזו זכות אני כך מרגיש, מדבר, מתנהג?

מי מהבאים מדבר? המוח, הלב או הדם שבעורקי שואג?

לפעמים אני מרגיש שאני נמתח לכל הכיוונים,
כשכל אחד מהאנשים שאת רגשותיי מקבלים ולא מחזירים
מכיל בתוכו חלק ממני. ולי, לי לא נשאר כלום...

אני שחור גדול, ריק, המלא עד אפס מקום,
בכאב, שנצבר במשך השנים
אבל הדבר הכי מתסכל הוא - לא חוויתי דבר המצדיק את הכאב עליו
אני מדבר.

שכחתי מי אני מרוב דברים המגדירים אותי.

או שמא מעולם לא ידעתי באמת...