פעם היה שואב אבק שקראו לו הובר. הובר היה שואב הכל, כל מה
שבדרכו היה נשאב. גם דברים ממש גדולים נכנסו פנימה ונשארו
לנצח, בתוך הריק השחור. יומחד כשאמא של יקי, הילד הג'ינג'י,
אמרה לו לנקות את החדר, הוא השתמש בהובר. החדר היה נקי עד
מצוחצח עד מבריק. אך אבוי, יקי נשאב גם הוא! אמא של יקי, שקראו
לה ציפית, נכנסה לחדר ונורא התלהבה מהנקיון. היא חפשה את יקי
כדי לתת לו נשיקה, אבל יקי לא היה שם. היא קראה לו "יקי,יקי,
היכן אתה?" אבל הוא לא ענה. לפתע שמעה ציפית דפיקות חלשות
מכיוון הארון. היא פתחה את הארון ובפנים עמד הובר, והסתכל בה
בפנים תמימות. ככה, כאילו כלום, הוא אמר לה: "אם את רוצה לראות
שוב את הילד שלך, לחצי על הכפתור." והוא לא אמר את זה בצורת
איום, או בקול מרושע, אלא בקול אופטימי שנשמע כמו מענה קולי של
בזק. ציפית, הטמבלית הזאת, לחצה על הכפתור ונשאבה פנימה. היא
לא ראתה את יקי כי היה חושך. היא גם לא יכלה לדבר איתו כי הריק
הקשה עליה. וגם לא היה מי שיוציא אותם איכשהוא מתוך השואב
האימתני, בגלל שאבא של יקי נטש אותו ואת האמא הטמבלית שלו
כשיקי היה בן שנתיים.

סיפור זה אמנם נשמע סתמי וחסר פואנטה, אך טמון בו מוסר השכל
חשוב. לעולם אל תקשיבו לשואבי אבק.