אם היו מבקשים מאבא שלי להגדיר את תמצית האופי שלי במילה אחת,
המילה בה היה בוחר הייתה, קרוב לוודאי, "אגואיסט". זה לא שהוא
לא אוהב אותי, חס וחלילה. הוא פשוט לא נמנה בין המאמינים
הגדולים ביכולת שלי לתת לאחרים, שלא לטובת עצמי.
עם או בלי קשר לרגשות שלו כלפי, אני את אבא שלי מאוד אוהב.
כשהייתי ילד קטן, הוא היה מספר לי סיפורי מדע-בדיוני שהוא היה
קורא, ואני הייתי מקשיב לו בהערצה. הדרך בה תיאר את החייזרים
השונים והמשונים, את הקרבות האינטר-גלקטיים, ואת החלליות בעלות
המראה עוצר-הנשימה - כל אלו השאירו עליי רשמים שלא יימחקו
לעולם.
כשגדלתי ונהייתי עסוק יותר ויותר בלימודי התיכון, לאבא שלי ולי
היה פחות ופחות זמן להיפגש ולדבר. לכן החלטנו שכל יום שישי,
אחרי שאני חוזר מהלימודים, הוא ואני נלך לאכול במקדונלד'ס. כל
פעם שהיינו הולכים לשם, היינו מזמינים כל אחד את אותה הארוחה -
הוא מק רויאל חריף עם גבינה, ואני חטיפי עוף. כל יום שישי,
אותה מסעדה, אותה ארוחה. לפעמים היינו מדברים יותר ולפעמים
פחות, אבל מה שחשוב היה שאנחנו שמרנו על המסורת ובכך - שמרנו
על הקשר.
באחת הפעמים בהן הלכנו לסניף הקבוע שלנו, אבא שלי נעמד בדלפק
להזמין, ואני הלכתי לשירותים כמו תמיד בשביל להתנקז-קלות. לאחר
שהות קלה ל שתי דקות בשירותים הנקיים בצורה סבירה של ה"מסעדה",
חזרתי לדלפק ולאבי, רק כדי לגלות אותו באמצע שיחה ערה עם אדם
בן-גילו. לצידם, עמדה נערה שנראתה בגילי. אני אף-פעם לא ראיתי
את עצמי כאחד מהבחורים האלו שמסווגים בחורות כ'כוסית',
'כונפה', 'הייתי עושה לה טובה', וכד' אבל כשראיתי את הבחורה
הזאת... איך אפשר לנסח זאת? רציתי להקיא את הנשמה שלי. מימיי,
אבל מימיי לא ראיתי יצור כזה מכוער, דוחה, וחסר כל טיפה של
משיכה מינית כמוה. התחלתי לבהות בה כמו שמסתכלים על חתול דרוס,
עד שהיא שמה לב אליי, ואז היא הביטה אליי בחזרה וחייכה. התחלתי
לאמץ חיוך קטן. גייסתי כל שריר בפרצוף שלי, אבל לבסוף, הדבר
היחיד שיצא היה עווית מוזרה כזאת שמזכירה את הפנים שהכלב שלי
עושה כשדורכים לו על הרגל.
"אה, כן," אבא פתאום פנה אליי. "זה הבן שלי, יוני." הציג אותי
בפני החבר שלו.
"שלום," אמר הבחור הגבוה והמקריח והושיט לי יד מתוך מטרה ללחוץ
איתי יד. שיתפתי איתו פעולה. הייתי רגיל לפגוש חברים של אבא
שלי בסניף שבו אכלנו, כי הוא היה קרוב למקום העבודה שלו,
וחברים שלו שבאו לעבוד בימי שישי היו לפעמים עושים את נוחת
הצהריים שלהם שם. אז המפגש הזה לא הסעיר אותי במיוחד.
אבא שלי, ככל הנראה, התרגש הרבה יותר. הוא הסביר לי שזה חבר
שלו שהוא לא ראה מאז הצבא, ושהוא היה בטוח שהוא עבר לארה"ב.
קראו לו אריה.
"וזאת הבת שלו," אמר אבא שלי, והחבר שלו זז מעט הצידה למרות
שהוא לא הסתיר אותה. "חן."
חן חייכה אליי שוב, והפעם כבר הכנתי מראש במוחי את התנועות
המדוייקות ההכרחיות ליצירת חיוך משכנע.
לחצנו ידיים קלות, ואז השתררה שתיקה.
את השקט הספק מעיק ספק נוסטלגי הפרה המוכרת שהודיעה שהאוכל
שלנו מוכן.
אני כבר הרמתי את המגש שלי ופניתי משם, כשאני שומע את אבא שלי
אומר לחבר שלו "אולי תצטרפו אלינו?"
ההצעה הזאת הייתה כמכה עבורי. אבא שלי אף-פעם לא הציע למישהו
להצטרף אלינו. אפילו כשאחותי או אמא שלי רוצות להצטרף אלינו
לארוחה אנחנו מסכימים אחרי הסתייגויות רבות. חוץ-מזה, המחשבה
על לשבת חצי שעה כשמולי ה... פרצוף... המחריד הזה המתקרא "חן",
כמעט והוציאה ממני לחלוטין את התיאבון, למרות שלא אכלתי
ארוחת-בוקר ורק לפני חמש דקות הייתי כל-כך רעב שהייתי יכול
לאכול בערך כל דבר שהיו מגישים לי, גם אם זה היה עשוי מבשר
סוס.
לא מחיתי, כי ידעתי שאם אני אגיד משהו אז אבא שלי יתעלם או
יתעצבן.
כשהארוחה שלהם הייתה מוכנה, אריה וחן הצטרפו אליי ואל אבא שלי,
שכבר הספקנו להתיישב במקום הקבוע שלנו, באזור ללא עישון, ליד
החלון. כשהונחו המגשים על השולחן, התברר שאין מקום על השולחן
לארבעה מגשים, אז עברנו לאזור העישון, שם השולחנות גדולים
יותר. הריח של עשן תמיד הפריע לי להינות מאוכל, אבל לא היה
מקום אחר שהיה בו מקום לכולנו וחוץ-מזה, לא רציתי להפריע לאבא
ולאריה בשיחה שלהם.
התברר שאריה באמת עבר לארה"ב, ואחרי עשר שנים חזר לארץ
לתל-אביב עם אישתו וגילה שהוא איבד קשר עם רוב החברים שהיו לו.
לאחרונה הוא עבר עם המשפחה שלו לעיר שלנו, ועכשיו הוא והבת שלו
מחדשים את המנהג השבועי שלהם ללכת למקדונלד'ס.
חן לא דיברה, חוץ מהפעמים המועטות בהן אריה או אבא הפנו אליה
שאלה. אני התרכזתי באוכל ובלנסות למנוע מההפרעות הרבות שמסביבי
להרוס לי את ההנאה שבחטיפי העוף. מדי פעם כשהייתי מרים את המבט
שלי מהמגש, הייתי שם לב שחן בדיוק מסיטה את המבט שלה ממני.
לפעם אחת או פעמיים לא הייתי שם, אבל ההתעקשות העקבית שלה
להביט בי כל פעם שלא הסתכלתי לכיוון שלה התחילה מאוד להטריד
אותי איפשהו במהלך אמצע הארוחה. כשסיימנו לאכול, אבא ואריה
נשארו יושבים עוד כחצי שעה, מעלים זכרונות על פנחס המשתין, אתי
הנותנת, יקי המטומטם וכו'. כשהם סוף-סוף סיימו לדבר, הם החליפו
טלפונים והבטיחו להתקשר זה לזה.
אני ואבא שלי יצא מהסניף של מקדונלד'ס, ובכל הדרך חזרה למכונית
הוא נשא חיוך רחב.

הטלפון בבית שלי צלצל.
אני ואבא היינו לבד בבית, ומיד רצתי לענות. לא היה טעם אפילו
לקוות שאבא שלי יענה לטלפון - אפשר להגיד על אבא שלי הרבה
דברים, אבל לא שהוא עונה לטלפונים.
"שלום," עניתי.
"הלו? יוני?" לא זיהיתי את הקול אבל עניתי, "כן..."
"אפשר בבקשה לקבל א..." לפתע את הקול של האדם בטלפון קטע קול
של הרמת שפופרת נוספת.
"הלו? אריה?" אמר אבא שלי בקול מלא שמחה. כשהוא הבחין שהטלפון
שלי עדיין פתוח הוא אמר לי שהשיחה בשבילו, ושאני יכול לנתק.
אבא שלי היה למטה ליד הטלוויזיה - מקום הרביצה הקבוע והחביב
עליו - ואני הייתי למעלה ליד המחשב, אבל בכל-זאת יכולתי לשמוע
בכלליות את השיחה.
השיחה המשיכה מאיפה שהיא נפסקה ביום שישי, הם דיברו על חוויות
מהצבא, על החיים והשטויות האלו שמבוגרים שלא ראו זה את זה
שלושים שנה תמיד מדברים עליהם.
פתאום קלטתי את המשפט הבא יוצא, בבירור, מתוך הפה של אבא שלי:
"ארה'לה? מה דעתך להצטרף אתה וחן אליי ואל יוני ביום שישי הבא.
נראה לי שהם הסתדרו."
ואם זה לא היה מספיק, אחרי שניות מספר אבא שלי צחק ממשהו שאריה
אמר וענה לו, "כן, אולי עוד ייצא מזה שידוך."
"שידוך?!" זעקתי בתוך-תוכי. אני לא הייתי מסוגל להסתכל לבחורה
הזאת בפנים מבלי להיכנס להתלבטות עצומה אם הפעולה הנכונה באותו
הרגע תהיה לפרוץ בבכי או לפרוץ בצעקות היסטריות.
פתאום שמעתי את אבא שלי קורא מלמטה.
"יוני'לה, אריה והבת שלו יצטרפו אלינו למקדונלד'ס ביום שישי,
טוב?"
התמהמהתי בתשובה.
"...טוב, אבא..."
'כמה כבר יכולה להזיק עוד פעם אחת?'

הפעם השניה התחילה בערך כמו הפעם הקודמת. אבא שלי ואריה דיברו
זה עם זה לאורך כל הארוחה, וחן הביטה בי מדי פעם ומיד כשהרמתי
את הראש, הסיטה את המבט שלה.
הארוחה הפעם הייתה אפילו יותר בלתי-נסבלת מהקודמת, כי עכשיו
התברר שאריה עצמו מעשן, וברגע שהוא שלף את קופסת הסיגריות מתוך
הכיס ושם אותה על השולחן, הבנתי שמתקרב קיצי.
כשהסיגריה הייתה כבר דלוקה ובתוך הפה שלו, הוא שאל אותי אם זה
מפריע לי. אמרתי שלא. לא הרגשתי כל-כך בנוח לאלץ אותו לכבות את
הסיגריה. בכל-זאת, חבר של אבא שלי...
באיזשהו שלב, כשסיימתי לאכול את חטיפי העוף ועברתי לצ'יפס, חן
אמרה משהו שלא שמעתי.
"מה?" שאלתי.
היא הסמיקה קלות, או לפחות עשה רושם שהחצ'קונים שלה עושים את
הבלתי-אפשרי ומאדימים יותר.
"באיזה בית-ספר אתה לומד?" היא שאלה. שוב, בקול חלש.
"בבן-גוריון." עניתי, ועמדתי לתת נגיסה בצ'יפס עסיסי וחמים
שפשוט דרש להיאכל, אבל אז נזכרתי במחוייבות החברתית שלי ושאלתי
"ואת?"
ההסמקה שלה הפכה למשהו שנראה עתה יותר כמו דימום פנימי, והיא
ענתה "וייצמן".
חשבתי שבכך סיימנו לדבר, ושוב פניתי לצ'יפס, אך אבוי, היו לה
עדיין מספיק שאלות במאגר החירום שלה.
"איזה מקצועות אתה מרחיב?" היא פלטה בקול שנשמע מעט נואש.
"אהם... פיזיקה ומחשבים."
היא חייכה. "גם אני."
לא שהיו לה יותר מדי סיבות. אני אף-פעם לא הערכתי במיוחד אנשים
שמרחיבים גם פיזיקה וגם מחשבים, על-אף שאני נמנה ביניהם. ריאלי
זה כמו רעל לנשמה, כך אני גורס, אבל ההורים אמרו לי שזה או זה
או לוותר על שיעורי נהיגה.
וכך, במה שהרגיש כמו ראיון של מועמד לשב"כ יותר מאשר שיחה,
ירתה חן אלו אחר אלו שאלות חקרניות אודות הרגלי הלמידה שלי,
שמות המכרים שלי ותוכניות הטלוויזיה האהובות עליי. עד שנגמרו
לה סוף-סוף השאלות הצי'יפס התקרר, ואבא היה צריך לחזור הביתה
בשביל להתכונן לביקור אצל סבתא וסבא. למחאותיי על העובדה שלא
סיימתי את הצ'יפס ענה "לא נורא, יוני'לה, תיקח את זה ותסיים
בבית."
וכך קם אבא שלי, נתן חיבוק קל לאריה, והשניים החליטו להיפגש
שוב ביום שישי הבא, במקדונלד'ס. חן נראתה מאושרת למדיי ולי כבר
לא היה כוח להתווכח עם אבא, אז בכך העניין הסתיים.

ובאמת, ביום שישי הבא, שוב מצאנו את עצמנו אבא ואני עם חן
ואריה. וביום שישי שאחריו. ובזה שאחריו. ובכל פעם ניסתה חן
לפתח איתי שיחה בעזרת פריטי המידע שהצליחה לחלץ ממני, ואני
התעקשתי לנסות ולסיים את הצ'יפס במינימום של הפרעה.
השבועות חלפו להם באיטיות מייגעת, וכבר הגיע זמן שבו לא יכולתי
להיזכר באיך היה לאכול במקדולנד'ס מבלי שתהיה לי הפרעה מתמדת
מצד אותו יצור גדוש-חצ'קונים.
אבא שלי היה מרוצה מהמצב, ועשה רושם שבכלל לא הפריעה לו העובדה
שאת הזמן היחיד שהיה לנו לבלות יחד איבדנו.
יום אחד, בעודי יושב מול המחשב וצופה בפרקי פיוט'רמה שהורדתי
מהאינטרנט - בהתקפה אכזרית על חוק זכויות היוצרים - צלצל
הטלפון וקטע את הרצף העלילתי של הפרק המשעשע במיוחד שבצפייתו
התחלתי עשר דקות לפני-כן.
"שלום?" אמרתי, לאחר שהרמתי את השפופרת.
"ש... שלום?" שמעתי קול של נערה בוקע מהטלפון.
"אהם... מי זו?" שאלתי.
"זאת... זאת חן." היא ענתה.
ידעתי שהקול והגמגום המתסכל נשמעו לי מוכרים.
"אה..." אמרתי בקול שמנסה בכל כוחו לא להראות שהוא מאוכזב.
"היי."
"היי... אהם... יוני... חשבתי... כלומר, חשבתי על... בעצם..."
התמונות של פיוט'רמה החלו לרצד במוחי. לא יכולתי לסבול את חוסר
ההחלטיות של מי שהייתה בצד השני של הקו, וכל דקת שיחה איתה -
ידעתי - היא דקה שבה אני לא שומע עוד בדיחה משעשעת בתוכנית.
"כן?" אמרתי, בשביל לזרזה.
"כלומר... אמרתי לעצמי... אתה מבין... אני... יכול להיות ש..."
חן המשיכה בשלה.
"חן, אני ממש ממהר," שיקרתי, "יש לי אימון כדור-סל בעוד חצי
שעה ואין לי יותר מדי זמן לדבר."
אני וכדורי-סל נפגשים בתכיפות שבה נפגשות דרישות השכר של
ההסתדרות עם הצעותיו של שר האוצר, אבל חן לא ידעה את זה וחשבתי
שזה אולי יהיה הדבר שיזרז את תהליך החשיבה המקרטע שלה.
"כלומר... חשבתי על זה ו... אתה רוצה אולי שאתה ואני...
כלומר... אנחנו... נצא?" היא שאלה לבסוף.
הקרטוע אמנם נפסק, אבל התחליף לא היה טוב בהרבה.
"אהם... תראי... חן..." עכשיו אני הייתי זה שגימגם.
"אני... אני מאוד מעריך אותך על האומץ שלך, אבל אני בדיוק בקטע
של מישהי אחרת. תראי, זה באמת לא בגללך, זה פשוט לא הזמן
המתאים. אבל אני מאוד מחבב והייתי רוצה שנישאר ידידים."
כבר ידעתי בדיוק מה הדברים שצריכים להגיד כשאתה רוצה שמישהי
שמציעה לך לצאת תבין שאין שום סיכוי בעולם שהיית נוגע בה אפילו
עם מקל.
"אהם... מצטערת..." היא אמרה.
"לא, לא, חן. אני מצטער..." אמרתי מיד.
סיימנו את השיחה ב"להתראות" מנומס.

ביום חמישי באותו השבוע, אבא קיבל טלפון מאריה. אחרי שיחה קצרה
של שתי דקות, הוא אליי בפנים עגומות והודיע לי שלא נאכל השבוע
עם חן ואריה במקדונלד'ס. הוא עמד בפתח הדלת שלי והביט בי במבט
מאשים.
"לפעמים," הוא אמר, תוך שהוא מסתכל לי עמוק לתוך העיניים,
"לפעמים אתה יכול להיות ממש אגואיסט, אתה יודע את זה, יוני?"
ובלי להוסיף מילה, הוא יצא מהחדר.

כשהלכנו ביום שישי למקדונלד'ס, אבא שלי נראה כמי שנגרר לשם
בכוח. ללא כל שמחת-חיים הוא ביצע את ההזמנה, חתם על החשבון,
לקח את המגש. באכילת המק-רויאל הוא בכלל לא השקיע - הוא אפילו
לא סיים את כל הקטשופים בהם הוא תמיד משתמש בשביל לתבל את
ההמבורגר. בקושי החלפנו מילה, וכשהוא פנה אליי, הייתי יכול
לחוש בעצב שהוא עוצר בתוכו. כל פעם שהרגשתי אותו מסתכל עליי
באחד ממבטיו המאשימים, התחלתי לבחון חתיכת צ'יפס בציפייה
לישועה.
לאורך כל השבוע, כל מה שאבא שלי עשה כשהוא חזר הביתה היה לשכב
על הספה, לצפות בערוץ AXN, ולהירדם מול הטלוויזיה. הוא הפסיק
לעשות ספורט בהליכון היקר שהוא קנה לכבוד יום ההולדת החמישים
שלו. כל מה שהוא עשה - היה לשכב מול המסך - ולבהות.
כל יום שישי שלאחר-מכן הוא היה גורר את עצמו ללכת איתי
למקדונלד'ס, אבל זה כבר לא היה כמו פעם. כבר לא דיברנו על
מוזיקה, על השירות הצבאי שלו, על סרטים. רק ישבנו ובהינו
בנקודות שונות, מנסים להימנע מלפגוש זה את עינו של זה.
אחרי חודש שזה המשיך כך, אמא שלי נכנסה אליי לחדר לשיחה.
"יוני'לה," היא אמרה, "אבא שלך לא יכול להמשיך במצב הזה."
"מה את רוצה ממני?" שאלתי אותה, מעוצבן קלות על הרמיזה שלה כי
יש לי חלק בדיכאון שפקד את אבא לאחרונה.
"יוני... אבא שלך מאוד אוהב את אריה. הקשר שלו איתו עשה לו
טוב, ועכשיו שהם כבר לא מדברים... נו, אתה יודע באיזה מצב אבא
שלך נמצא."
כן. ידעתי. אבל מה היא רצתה שאני אעשה בנידון?
"יוני... היא כל-כך נוראית החן הזאת? אולי תיתן לזה צ'אנס?"
פתחתי את הפה להשמיע התנגדות, אבל היא מיד המשיכה.
"אתה זה שכל הזמן מתלונן על זה שאין לך חברה. אז הנה, מציעים
לך אחת על מגש של כסף ואתה עוד אומר 'לא'? תחשוב על אבא שלך.
תחשוב כמה אתה מכאיב לו."
שוב עמדתי לדבר, אבל אמא שלי הקדימה אותי.
"אני בטוחה שתעשה את הבחירה הנבונה.

והנה אני כבר שנתיים עם חן המכוערת, ואבא שלי ואריה כבר הספיקו
לעשות טיול משותף לאוסטרליה כמו שהם תמיד תכננו בצבא.
כשאניי מנשק את חן ועוצם עיניים, אני יכול לדמיין את הפנים של
מי שאני רוצה, וכיוון שחן מאוהבת בי כל-כך גם אחרי שנתיים של
קשר, אני תמיד מסופק מינית במינימום של מאמץ מצידי. אני לא
מדבר איתה הרבה, וחן חושבת שזה בגלל שאני טיפוס שתקן. האמת שזה
בגלל שאני מפחד לפלוט את מה שאני באמת חושב עליה בטעות.
ביום שישי האחרון ישבנו אבא, אריה, חן ואני בסניף הקבוע של
במקדונלד'ס. אבא שלי הזמין מק רויאל חריף עם גבינה, ואני חטיפי
עוף. בזמן שאכלנו, אריה סיים את הצ'יפס שלו ועדיין היה רעב, אז
הוא ביקש ממני קצת. אני הייתי רעב במיוחד כמו-כן, ולכן סירבתי
בנימוס. אבא שלי ציחקק לעצמו ואז פלט "אגואיסט כתמיד, הא
יוני'לה?".
ואת המבט שתקעתי בו - את המבט שתקעתי בו שום מטאפורה מחורבנת
לא תספיק בשביל לתאר.

סוף.

יואב תירוש. 19/5/2003