הם הביטו זה בזה, האחד בעיניו של השני.
תחילה בבלבול, ואחר בזרות... והזרות התחלפה בשנאה... השנאה
העמוקה ביותר שחשו אי-פעם שני יצורים חיים זה כלפי זה.
ואם היה דבר אחד שהיה ברור לכל אחד משניהם באותו רגע, מעל לכל
וודאות, הייתה זו ההכרה הפשוטה בכך שהם חייבים להשמיד את
יריבם...
להשמיד, ולא להותיר לו זכר...
גלאיור הביט כמעט בנוסטלגיה על הנהר העצום שזרם בין קירות הסלע
הכחולים של הערוץ, מתחתיו. אלפי צמחים ציאניניים שגדלו על גדות
הנהר, הם שנתנו למקום את גוונו החריג. אך גלאיור ידע שהצמחים,
כמו הנהר, כבר אינם קיימים מזה מיליוני גילמדים, וכיום,
דאיסנטרייה נותר עולם מדברי ואכזר - מימיו יבשו מאדמתו, צמחיו
קמלו, וכל היצורים המשונים שגדלו על פניו נכחדו ועברו מן
העולם.
הוא רכן מטה, וקטף עלה מאחד מן הצמחים הכחולים, ובחן אותו
מקרוב. כשהחזיק בו אל מול אורו של הילריוס, יכול היה גלאיור
לראות את הדוגמא הנהדרת שיצרו נימיו בתוכו.
"מה חבל שלייצ'יאה לא תוכל ליהנות מיופיו של הצמח..." הרהר
גלאיור בצער - הוא ידע היטב שהעלה יימוג ברגע שימצא ברצף
המרחב-זמן-ברירה של הבית. הוא יימוג ברגע שייחשף לאטמוספרה
העכשווית של קארנון, הקטלנית עבורו כרעל. גלאיור השליך את העלה
ונאנח.
אחרי שרשם בקולטן את סיכום מחקרו, הכניס אותו לחגורתו, ואז
הידק היטב לגופו את בלוני האוויר ואת המערכת התרמית. הוא שלח
מבט אחרון בערוץ הכחול, והחל צועד לעבר גומחת המרחב-זמן, בה
המתינה לו הנורביטה שלו.
בעודו פוסע, הוא נעצב - לא בשל שכבת החול הגבוהה שהקשתה על
הליכתו ולא בשל קרניו החמות של הילריוס, שטפחו בזעם על עורפו.
הוא נעצב כי ידע שזהו, כנראה, ביקורו האחרון בדאיסנטרייה של
העבר. וועדת מסדר האבירים עומדת, כפי שהבין, להוציא את כל
מערכת הילריוס מן התחום המותר למסעות מרחב-זמן. הוועדה הוציאה
כבר את קארנון מן התחום לפני שני עשורי גילמדים, ועתה, משיסכים
לורד קסלור להחלטה החדשה, יישארו בתחום רק חמש מערכות-השמש
החיצוניות הידועות לקארנונאידים. גלאיור, שהיה אחד מחוקרי הזמן
הבכירים של הוועדה, דווקא צידד בהחלטה כי מסע מרחב-זמן לקארנון
מהווה סכנה גדולה מדי לפגיעה ברצפים הנכונים, אך עתה חש
שפחדיהם של קסלור וחבריו הפכו והיו לפרנויה.
הילריוס כבר נטה לשקוע, וגלאיור החל לחוש בקור. הוא בדק את
המערכת התרמית, ששלוחותיה הגיעו לכל עברי גופו - היה עליה
לעבוד ללא הרף, שכן כל תקלה שתמשך אף שבריר אנטין עלולה לגרום
לדמו לקפוא בעורקיו. האנרגיה במערכת כבר הייתה גמורה בחצייה,
וגלאיור חש הקלה כשהבחין לבסוף בנורביטה שלו, מבעד לאור
הדמדומים.
היא חיכתה לו בדיוק היכן שהנחית אותה באותו בוקר - חבויה
מאחורי קיר סלע כהה. צורתה הפכה ברורה ככל שגלאיור התקרב אליה
- היא הייתה מורכבת מגוף מתכתי עגול, שהיה מקובע מעל שש רגלי
נחיתה שטוחות. החריגות היחידות לעגלגלותה היו שני קני
תותח-האור, שהזדקרו מדופנה, מתחת לצוהר הקדמי.
כשהגיע אל הנורביטה, נפתח פתח בדופן ונסגר שוב אחרי שעבר בעדו.
בתוך תא הבקרה, ניתק מגופו את המערכת התרמית המעיקה, הסיר
מעליו את בלוני האוויר, והתרווח על מושבו, אל מול לוח
המכשירים. תקנות הוועדה קבעו שקפיצת המרחב-זמן חייבת לחול
בחלל, ולכן היה עליו לעזוב את דאיסנטרייה, בטרם יוכל לחזור
לרצף המרחב-זמן של ההווה. הוא חכך בדעתו האם כדאי שיצא עכשיו,
או שמא מוטב שיחכה לאור הבוקר.
אך געגועיו ללייצ'יאה ולמשפחתו הכריעו את הכף, והוא החל להכין
את הנורביטה להמראה.
ובעוד המנועים צוברים אנרגיה, שלח גלאיור מבט אחרון אל
דאיסנטרייה, מבעד לצוהר הקדמי. למרות הפרידה, הוא היה חדור
אופטימיות, שכן תכלית מסעו אחרון זה, הייתה לאסוף נתונים
משלימים עבור תכנית "אומידיון", פרי תכנונה של וועדת מסדר
האבירים. לפי התכנית, ינוצל הידע הנרכש מן המסעות לדאיסנטרייה
הפרה-היסטורית, לשם החייאת דאיסנטרייה המתה של ההווה, והפיכתה
לכוכב-לכת חדש ומשגשג - כוכב-לכת שיוכל לתת סוף סוף מענה
למצוקה ולייאוש, הפוקדים לאחרונה את המין הקארנונאידי, בעולמו
הצפוף והמזוהם קארנון.
גלאיור ווידא שהקולטן המכיל את רשימותיו צמוד עדיין לחגורתו.
הוא הוציא אותו, ועיין בשביעות רצון בכתוב.
"לפחות כל זה לא היה לשווא..." הרהר, בעודו מפעיל את מנועי
ההדף.
אור אחרון של דמדומים עמד לגווע באופק. ובדיוק כשנעלם הילריוס
מתחת לקו האופק, הרפתה הנורביטה מאחיזתה בקרקע.
לילה נפל על גן-העדן.
משך כל הזמן בו התרחקה הנורביטה מדאיסנטרייה, היה גלאיור צמוד
לצוהר האחורי, מביט בעולם ההולך ומתכווץ מאחוריו. לבסוף, הפך
זה לנקודה קלושה, וגלאיור חזר להביט בצוהר הקדמי.
היה שם משהו שכלל לא אמור היה להיות שם.
מבטו פגש בגוף כדורי כהה, ההולך וממלא את המסך באותו קצב מהיר
בו נעלמה דאיסנטרייה.
"קארנון...? כל-כך מהר...?" חלפה מחשבה כבזק במוחו של גלאיור.
אך זה לא יתכן - קארנון לא אמור להיות קרוב כל-כך...
ואז הוא תפס באימה, כי הנורביטה טסה היישר לעבר אסטרואיד ענק
שסטה ממסלולו. ליבו ניתר בקרבו, כשהביט על פני השטח הסלעיות של
האסטרואיד, שכיסו כבר את רוב שטח הראיה של הצוהר הקדמי - תוך
אנטינים ספורים עומדת הנורביטה לפגוע באסטרואיד! היה עליו
לעשות משהו, ומהר!
הוא תפס במוט ההיגוי, ומשך אותו למטה בכל כוחו. הנורביטה החלה
לנסוק בזווית חדה כלפי מעלה, אך היא הייתה קרובה מדי, וגלאיור
ראה שההתרסקות תהיה בלתי נמנעת.
ידית החירום! הוא משך בה בחדות, ומנועי ההדף השמיעו שאגה צורמת
ומייד אחר-כך כבו. לשווא! - התאוצה האדירה של הנורביטה המשיכה
לדחוף אותה קדימה בנתיב ההתרסקות, במלוא המהירות.
גלאיור הביט באימה בצבע האפור, שכיסה עכשיו את כל פני הצוהר
הקדמי - המכתשים שעל-פני האסטרואיד הלכו וגדלו... ידו כאבה, אך
הוא לא הרפה ממוט ההיגוי. הנורביטה המשיכה לטפס מעלה בתלילות,
כמעט ונוגעת באסטרואיד.
מוחו של גלאיור התרוצץ בייאוש.
"אולי קפיצת מרחב-זמן..." - לא, הנורביטה תתרסק הרבה לפני
שיספיק להזין במחשב את הנתונים המתאימים.
ואז ניצתה תקווה בליבו - החלל האפל החל לשוב ולהתגלות בקצה
העליון של הצוהר - לרגע חשב שהנורביטה תצליח לחמוק, אך צוק
סלעי אדיר סירב לזוז משדה הראיה והוא הלך וגדל... הוא נראה היה
קרוב כמטווח נגיעה מהנורביטה, וגלאיור יכול היה רק לנעוץ בו
מבט מיואש.
באותו שבריר זמן, עלה בלבו של גלאיור דווקא זעם אדיר - הייתכן
שכך, במחי-יד, ירד לטמיון מפעל חייו...? הייתכן שזהו סופה של
תכנית "אומידיון"...? סופה של תקוות הגזע הקארנונאידי...?
ואז, מתוך הזעם והייאוש, הוא הבין, בצלילות פתאומית, מה נותר
לו לעשות. הוא הרפה ממוט-ההיגוי ושבר בעוצמה את כיסוי הזכוכית
שמעל לכפתור האש. לחיצה, והתוצאה באה מייד - שני דחפים מרוכזים
של קרניים קוסמיות נפלטו באחת מלועות הקנים של תותח-האור,
ופגשו בצוק.
פיצוץ אדיר ובוהק מסנוור!
גלאיור סונוור ונאלץ לכסות על עיניו, אך באותו רגע זעזע טלטול
אדיר את הנורביטה, וגלאיור נזרק בעוצמה ממקומו.
חושך.
מסע אחרון... נהר... עלים כחולים... מכתשים... ים של אור,
ואז... חושך וכאב עמום בצד ראשו... הוא חש בכאב הזה, ולאט לאט
החלה תודעתו להשליט סדר בקרעי מחשבותיו...
ואז הכל חזר אליו, והוא תפס פתאום, בפליאה, שהוא נותר בחיים.
גלאיור פקח את עיניו באיטיות, והתיישב, מה שגרם שוב למדקרת כאב
בראשו. הוא מישש את ראשו ומצא נפיחות מעל רקתו השמאלית. אז עבר
לבדוק את שאר גופו, אך נראה היה שחוץ מהמכה בראשו, הוא נותר
ללא פגע.
הוא הביט מסביב. ציודו היה מושלך לכל עבר, אך מכשירי הבקרה
החזקים נותרו על עומדם, ונראה כי לא ניזוקו.
כשקם לבסוף, בקושי, השקיף בחשש מבעד לצוהר הקדמי.
חלל שחור השתרע לכל עבר... במהירות שלח מבט אל מאחורי גבו, אך
גם מבעד לצוהר האחורי לא היה כל זכר לאסטרואיד.
הוא הצליח!
גלאיור צנח, המום, אל מושבו, וניסה להבין כיצד ניצלה הנורביטה
מן ההתרסקות. ככל הנראה, ניפצה עצמת האש את הצוק, ורגע לפני
המגע, השליך גל ההדף האדיר את הנורביטה הרחק מנתיב הפגיעה שלה
באסטרואיד.
הוא חש שכוחו מתחיל לשוב אליו, ולאט לאט הרגיש שהוא נרגע ממה
שהתחולל רגע קודם. מעולם לא היה קרוב כל-כך למוות... ולולא
התחמושת... רק לפני שלושה מסעות צייד את הנורביטה בתותח-אור,
אך רק מפני שתקנות הוועדה חייבו זאת; וכעת, הציל התותח, יחד עם
תושייתו שלו, את חייו ואת משימתו... כן, המשימה לא נכשלה בסופו
של דבר, ונראה כאילו לו רק ידע מה שהתרחש, היה המין
הקארנונאידי כולו נושם כעת לרווחה ביחד עם גלאיור.
הוא הרגיש שהתאושש די זמן, והיה נחוש בדעתו לחזור כעת הביתה,
במהירות וללא תקלות נוספות. הטכנאים במנחת הנורביטות ירצו
בוודאי לבדוק בהקדם אם נגרמו נזקים לגוף החיצון של הכלי, ואולי
כדאי גם שהרופא התורן במנחת יעיף מבט על החבורה בראשו, רק ליתר
בטחון.
אז, החליט להתחיל מייד בביצוע הפעולות הדרושות.
הוא הביט במד-הזמן, והזין במחשב את הנתונים המדויקים לגבי הזמן
שעבר מסיום קפיצת המרחב-זמן הקודמת. על המחשב היה להחסיר פרק
זמן זה מ-26,456,750 הגילמדים אותם עברה הנורביטה אחורנית
בקפיצת הזמן האחרונה. התוצאה, בצירוף נקודות-ציון המרחב, תביא
את הנורביטה למקומה המתאים במנחת הנורביטות של "המכון לחקר
הזמן של וועדת מסדר האבירים" באבורוויל, בירת קארנון. היא
תופיע שם חמישה אנטינים בדיוק אחרי שיצאה משם לאחרונה. גלאיור
ציפה בקוצר רוח לספר לוועדת המסדר על התלאות שעבר למען הצלחת
תכנית "אומידיון".
במהרה הופיעו ציוני הזמן והמרחב על צג המחשב, וגלאיור הכניס את
קוד ההפעלה. הוא כבר היה רגיל להרגשת הריחוף ולכתמי הצבע
המטושטשים, שטסו במהירות מעבר לצוהר. שינוי קל בהרגשה ובנוף
סימן לגלאיור שהנורביטה הגיעה לנקודת המרחב המתאימה, אך עדיין
עושה את דרכה על-פני רצף הזמן.
בהתקרב הנורביטה לנקודות הציון הנתונות, החלו הכתמים הצבעוניים
להתפוגג כעננים אחרי הגשם, וגלאיור ידע, שמאחוריהם יתגלה לו,
בעוד רגע, מנחת הנורביטות. הוא יכול היה לראות את התמונה בעיני
רוחו: אחראי המסע והטכנאים מחכים לשובו, בדיוק היכן שעמדו לפני
שיצא לדרכו - עבורם נמשך כל מסעו כמהירות הברק. רחוק יותר,
תשתרע אבורוויל, עד מעבר לאופק - בנייניה, קמורי הגג, יבהיקו
באורו של הילריוס.
ובעת שהתפזרו אחרוני הכתמים מבעד לצוהר, ידו של גלאיור כבר נחה
על ידית היציאה, ואז שלח מבט חטוף מבעד לצוהר, משחלף אחרון
הכתמים.
הוא קפא על מקומו.
הטכנאים לא היו שם. מנחת הנורביטות לא היה שם.
למעשה, אבורוויל לא הייתה שם. לא היה כל סימן לעיר הבירה, עד
מעבר לאופק.
מבעד לצוהר נשקף שדה, ומאחוריו גבעות ירוקות. פה ושם צמחו עצים
בהירי עלים, שדמו מעט לעצי קסצ'יוואן, אך במבט בוחן, היו שונים
לגמרי מכל צמח שגלאיור הכיר. ידו צנחה מידית היציאה.
האם יתכן שקפיצת המרחב-זמן הייתה כה לא מדויקת?
הנתונים שהזין למחשב...! אולי היו נקודות הציון שגויות? מיד
פנה למחשב, אך נקודות הציון נראו נכונות לגמרי. שוב ערך את
החישוב, אך הגיע לאותן תוצאות בדיוק. לא יתכן שיטעה פעמיים
בחישוב רצפים פשוט כל-כך.
אז הביט במד האנרגיה - נותרה כחמישית מכמות האנרגיה המקסימלית.
הוא רגז על עצמו לרגע, על שהיה כה בטוח בהצלחת קפיצות
המרחב-זמן במסעו, עד שלא טרח כלל להצטייד בכמות נוספת של
אקסיניום למקרה חירום.
הוא ניגש בהיסוס לצוהר והביט בנוף הזר. מעולם לא טעה כך בקפיצת
מרחב-זמן. המחשבה המאיימת על "הליכה לאיבוד במרחב-זמן", כפי
שכינו זאת החוקרים, הופיעה בתודעתו, והוא התאמץ בכל כוחו לדחוק
אותה משם. הוא הביט בריכוז, מחפש רמזים שיצביעו על המקום והזמן
בהם הוא נמצא. העמק הירוק שהשתרע לצפון היה נראה מוכר לרגע...
בתנועה חדה הפנה את ראשו ימינה ואכן, הר גאסטוף התנשא שם,
בדיוק היכן שגלאיור ציפה לראותו, מזדקר כגדם של עץ ענק, אם כי
חלק וירוק יותר מכפי שזכר אותו.
גלאיור הבין מיד, כי הוא צופה כעת בעמק אבורוויל הפרה-היסטורי,
מראה שכבר ראה כנראה בספרי הגיאולוגיה שלו. הנורביטה נחתה
בדיוק במקום בו הייתה אמורה לנחות, אך הקדימה בכמה אלפי
גילמדים.
הוא הרגיש הקלה מסוימת - לפחות נקודות ציון המרחב נכונות,
והתקלה מצויה במערכת הזמן בלבד. הוא הבין שהמעיט בחשיבות
הזעזוע שספגה הנורביטה קודם לכן - מסתבר שגל ההדף פגע במעגלי
הזמן במחשב, וכתוצאה קיבלו נקודות ציון הזמן היסט שלילי - נזק
שאפשר לתקנו, אך קשה לדעת כמה זמן ידרוש הדבר. הוא ידע שזמן
זה, ממושך ככל שיהיה, לא ישפיע כלל על מועד שובו הביתה, אך
געגועיו לביתו האיצו בו לאתר את התקלה ולתקנה במהירות
האפשרית.
גלאיור הסיר את המכסה מעל לוח מגעי המחשב, והציץ פנימה בחשש.
ממבט ראשון, הכל נראה תקין - גם מעגלי הזמן לא זזו ממקומם.
"זה עומד להיות קשה משחשבתי..." הרהר, בעודו זוחל אל מתחת
ללוח. בעדינות, הסיר את ריצפת המחשב, ובחן את הפריזמות - גם
כאן הכל במקומו...
משך אנטינים רבים, פירק גלאיור כל חלק וחלק מן המחשב ובדק
אותו, תוך ניצול כל הידע הטכני שרכש במשך שירותו במכון לחקר
הזמן. אך לשווא - הוא לא הצליח לאתר שום תקלה במערכות המחשב.
הוא קם לבסוף, מלוכלך ומתוסכל, והשליך מעליו את כלי העבודה.
נותר איפה רק פתרון אחד - לבצע קפיצת זמן חיובית נוספת, תוך
ניסיון לנחות הפעם אי-שם בתקופה בה יהיו קיימים קרנונאידים ובה
הם יעסקו כבר במחקר המרחב-זמן. שם, יוכל לקבל עזרה מקצועית
יותר בתיקון המערכת, או לפחות להצטייד באקסיניום לקפיצות
נוספות. זה היה הימור מסוכן, והוא ידע זאת היטב - אם לא יצליח
להגיע לתקופה כזאת, תישאר הנורביטה כמעט ללא אקסיניום, מה גם
שקפיצת המרחב-זמן עצמה, שתבוצע על-ידי מכשור לא תקין, עלולה
להסתיים באסון.
אך כך או אחרת - כבר לא נותרה כל ברירה. שוב החל הפחד לחלחל
בגלאיור, אך הוא הצליח להתעלם ממנו שוב, והחל להתרכז בתכניתו
החדשה. היה עליו לגלות עתה כמה זמן עליו להוסיף במחשב, כדי
להתקרב כמה שיוכל לתקופתו שלו, ולשם כך, היה חייב להעריך באיזו
תקופה נמצאת כרגע הנורביטה.
שוב, הביט מבעד לצוהר במבט בוחן. הצמחייה, תווי הנוף... האם זה
העידן הבאסטרוזואי...? או שמא תקופת הקאזם...?
הוא הבין, למבוכתו, שלמרות שהיה בעל ידע נרחב בכל הקשור בעולם
החי והצומח של העבר הפרה-היסטורי, לא הצליח כעת לזהות אף לא
צמח אחד מן הצמחים שבשדה מסביבו.
ובדיוק כשהחליט גלאיור להסתכן ולצאת החוצה לסיור, הוא הבחין
בתנועה בין השיחים, במרחק לא רב מן הנורביטה.
בעל-חיים! אילו רק יצליח לזהות אותו, יקבל סוף-סוף מושג לגבי
התקופה. הוא אימץ את עיניו. התנועה הלכה וקרבה אל הנורביטה, אך
היצור, יהיה אשר יהיה, לא בלט מעל השיחים - מדובר בבעל-חיים
זעיר...
לבסוף, הגיח היצור מבין השיחים ונעץ מבט המום בנורביטה.
גלאיור, מצדו, היה המום לא פחות.
הוא אכן היה זעיר, אך לתדהמתו של גלאיור, הוא הילך על שתי
רגליים!
במבט ראשון, נראה היצור כקארנונאיד ננסי. הוא עמד ללא תזוזה,
מביט במה שנראה כאימה, בכדור המתכת הענקי שמולו.
גלאיור בחן אותו בקפידה. הוא בהחלט לא היה קארנונאיד, ולמעשה
היה שונה בתכלית מכל קארנונאיד שגלאיור ראה אי-פעם.
עורו היה חלק להפליא, בצבע האדמה. עיניו היו גדולות במיוחד
ומסביב לאישונים נגלה לובן מוחלט. נחיריו נישאו על גידול
מחודד, שבלט קדימה ממרכז פניו, וגידולים משונים ומורכבים,
דמויי מניפה, הקיפו את פתחי אוזניו. על ראשו התנוססה כעין
פלומה כהה, שהזכירה לגלאיור את הפלומה שמתחת לנוצות
הטירוסומים. הוא היה לבוש בבגדים, אך האריג היה שונה
ומשונה...
גלאיור תפס לאט לאט, שנתקל עתה לראשונה בחייו ובתולדות המין
הקארנונאידי, ביצור זר תבוני, ולמרות שהיה עדיין מבולבל כהוגן,
לב המדען שבו החל לפעום בהתרגשות.
ואז, החל היצור להקיף את הנורביטה בתנועה איטית ומדודה, בלי
לגרוע ממנה את עיניו לשבריר אנטין. גם גלאיור לא הסיר ממנו את
מבטו, ועקב אחריו בעצבנות.
מאין צץ היצור הזה, ומה הוא עושה בקארנון של העבר...?
דווקא דמיונו לקארנונאיד, הוא שהדהים את גלאיור יותר מכל - שתי
גפיים המשמשות לתנועה ושתיים נוספות, בעלות ארבע אצבעות ואגודל
כל אחת... סימטריה בי-לתראלית מושלמת... מבחינה
אסטרו-פיזיולוגית, לא יתכן שהגיע מכוכב-לכת אחר. הוא חייב היה
לגדול ולהתפתח על קארנון, ובכל זאת לא היה דומה לאף יצור
שגלאיור ראה אי-פעם בספריו.
אך ישנה עוד אפשרות! יתכן שהנורביטה נחתה דווקא בעתיד הרחוק,
עת נמחתה אבורוויל מן העמק, ואבולוציה חדשה הולידה ננסים
משונים, שתפסו את מקום הקארנונאידים כשליטי העולם...
מחשבותיו נקטעו, משהבחין כי היצור נעמד שוב במקומו. הוא עמד
כעת בדיוק מתחת לצוהר, והרים את ראשו מעלה. גלאיור הביט
בעיניים הלבנות הפעורות באימה. היצור היה מסוגל לראות אותו!
מעטה הצוהר נבנה כך, שגלאיור יוכל לראות את הסביבה שמחוץ
לנורביטה, וכלפי חוץ אמור היה להיות אטום לגמרי. אך היצור ראה
מבעדו - אין ספק שחוש הראיה שלו מפותח משל קארנונאיד!
ולפתע השמיע היצור צרחה משונה, שנשמעה רק בקושי מבעד לדופן.
עד מהרה, הופיעה שוב תנועה בשיחים, ומתוך הסבך הגיחו שלושה
יצורים נוספים, דומים לגמרי לראשון. הם היו המומים לא פחות מן
הראשון למראה הנורביטה, והופתעו עוד יותר, משהחווה להם זה לעבר
גלאיור.
אז, הבחין גלאיור באחד מהם, שאזר אומץ, והחל להתקרב לנורביטה.
הוא שלח את ידו לגעת בדופן, אך מייד תפס אותו אחד מן האחרים,
ומשך אותו לאחור. אחרי מה שנראה כחילופי דברים מהירים בין
הארבעה, הרים אחד מהם אבן מן הקרקע, וזרק אותה בקשת לעבר
הצוהר.
לא רק היצורים נדהמו מן התוצאה.
גלאיור הביט באבן המתקרבת, אך זו לא פגעה כלל בצוהר. להפתעתו,
היא פשוט נעלמה באוויר, שבריר אנטין לפני שאמורה הייתה לפגוע
בצוהר.
תחילה היה גלאיור מבולבל לגמרי מן התופעה. הוא לא ידע על קיומו
של שדה הגנה מסביב לנורביטה... אלא שאז נזכר שכבר שמע פעם
תיאור של תופעות משונות כאלו. הדברים נזכרו באחת מן ההרצאות
בתיאוריית המרחב-זמן.
הוא היה חייב לוודא מייד אם צדק.
בלי היסוס, ניגש לכוונת, והיפנה את קני תותח האור בזריזות לעבר
אחד מן העצים שעמדו בקרבת הנורביטה. כשהפעיל את התותח, הבחין
מייד בשני הדחפים שנפלטו. אלא שהפעם, נבלעו הקרניים הקוסמיות
באוויר, במרחק לא רב מן הנורביטה, והעץ נותר שלם, ללא פגע.
ארבעת היצורים, שנבהלו מן ההבזק עד לעמקי נשמתם, זינקו בחזרה
אל מאחורי השיחים, אך גלאיור כבר לא שם ליבו אליהם.
"הם לא יכולים לפגוע בי, ואני לא יכול לפגוע בהם..." הרהר
גלאיור בכובד ראש, תוך שהוא רק מתחיל להתמודד עם המשמעויות
האמיתיות של הדבר.
אם כך... אותה תיאוריה הייתה נכונה. למעשה, היא הוכחה כנכונה
ברגע זה ממש. מזמן הייתה ידועה העובדה, כי שני גופים המונחים
ברצפי מרחב או זמן שונים יוכלו להשפיע זה על זה. אך לפי
התיאוריה, דבר זה יהיה נכון רק כל עוד רצפי הברירה של הגופים
יהיו קרובים דיים זה לזה - אם יונחו הגופים בשני רצפי ברירה
שונים לחלוטין זה מזה, לא תהיה להם עוד השפעה האחד על השני.
המחשב לא טעה... נקודות ציון המרחב והזמן היו נכונות לגמרי, אך
משום מה תפס עולמם של הננסים חלקי העור את מקום עולמו של
גלאיור על רצף הברירה הראשי... עולמם היה למציאות החדשה...
גלאיור הביט בבלבול ובאימה גוברת בנוף הזר. ההבנה החדשה חלחלה
לאיטה לתודעתו... אך עדיין לא הבין דבר אחד - אם אכן כך המצב,
כיצד היה יכול לראות את אותו עולם בעיניו? כיצד היה יכול לשמוע
את צעקותיהם של היצורים?
ואז נזכר בפרק נוסף מלימודיו. נאמר לו פעם כי למרות שהדבר לא
הוכח מעולם, מהווים הנורביטה ושטח קטן מסביבה, גומחת ברירה,
בדיוק כפי שהם מהווים גומחת מרחב-זמן. מכאן שהנורביטה, וכל אשר
בתוכה, מוגנים לחלוטין מכל שינוי חיצוני אפשרי בכל אחד משלושת
הרצפים...
אט אט, החל גלאיור לקלוט את המשמעות האיומה של מצבו.
הפחד שרדף את וועדת מסדר האבירים הפך והיה למציאות, לייצ'יאה,
משפחתו, אבורוויל... למעשה כל עולמו... חדלו להתקיים... והוא
עצמו... אסיר עולם בתוך הנורביטה שלו, בגומחה קטנה ומוגנת בתוך
עולם זר ומפלצתי. אם יעז לצאת מגומחתו זו, יהיה גורלו כגורל
האבן, כגורל הקרניים הקוסמיות. הוא יעלם לאי-שם, מבלי להותיר
אחריו זכר...
הוא הביט כמוכה הלם ביצורים המכוערים, שיצאו בינתיים בחשש מבין
השיחים. והוא חש זעם נורא, שהלך וגאה בו...
"כיצד הגעתם לכאן לכל הרוחות, מפלצות מתועבות שכמותכן?!" צעק
לעברם בחימה. הוא לא חש כעס כזה מאז... מאז האסטרואיד!
ואז הוא הבין.
לא היה כל זמן לבזבז. כאחוז טירוף, זינק אל לוח המכשירים, גייס
את כל האקסיניום שנותר, עד לטיפה האחרונה, והזין בזריזות
נקודות ציון חדשות למחשב. שום דבר עוד לא אבוד...
משתאים, הביטו היצורים הקטנים בכדור המתכת הענק נעלם כלא
היה...
שוב טסו כתמי הצבע מבעד לצוהר.
הפעם, היה זה מסע שגלאיור לא היה מעלה על דעתו לבצע, אם
הנסיבות היו שונות. הוועדה אסרה בתכלית האיסור על קיום מצב בו
ייפגש נוסע עם עצמו על רצף הזמן-מרחב. והסיבה לכך הייתה שפשוט
לא היה לה כל מושג מה עלול לקרות לנוסע במצב זה - החשש העיקרי
היה, שאחד משני הנוסעים ה-"תאומים" ייאלץ להיעלם, בלי יכולת
לצפות מי מן השניים זה יהיה.
אך גלאיור ידע היטב, שלא נותרה לו ברירה אלא לקחת את הסיכונים
ולזכות בסיכוי האחרון שנותר לו בכדי לתקן את העיוות האדיר
שחולל.
הכתמים התפוגגו, והפעם היה המצב בדיוק כפי שציפה גלאיור למצוא
אותו.
ממולו ראה שוב את האסטרואיד האימתני, אך הפעם נח גוש הסלע
במקומו, ולא קרב אליו כלל. הוא הפנה את מבטו לדאיסנטרייה,
וחיפש.
שני אנטינים עברו, ואז הבחין בנקודה זעירה המתקרבת מכיוון כוכב
הלכת. גלאיור צפה בהתרגשות בעצמו, ממריא מדאיסנטרייה, היישר
לעבר האסטרואיד.
הוא לא ידע כלל מה יעלה בגורלו אחרי שישמיד את האסטרואיד. האם
יישאר כדי לצפות ב"עצמו" השני הממשיך לבטח בדרכו, מבלי להתקרב
לאסטרואיד, בעוד הוא נשאר כאן תקוע ללא אקסיניום...? או שמא
ייעלם ברגע הפגיעה, ורק "עצמו" השני יישאר...? כך או כך, גורלו
שלו כבר לא היה חשוב. באותו רגע חשב אך ורק על גורלם של
מיליארדי בני המין הקרנונאידי.
ליבו פעם בחוזקה כשאחז בכוונת. החטאה אינה אפשרות, והוא ידע
זאת... דרושה פגיעה קלה בלבד... כזו שתסיט במעט את הסלע
ממקומו, ותקים לתחייה גזע שלם... סימן המטרה הלך וקרב
לאסטרואיד...
ואז, קרה הדבר האחרון שלו הוא ציפה.
חללית קטנה ומעוותת למראה הופיעה מבעד לצוהר וקטעה באחת את
הריכוז המתוח בו היה שרוי. היא הייתה קרובה קירבה מאיימת
לנורביטה, קרובה מספיק כדי להסתיר את האסטרואיד העצום מאחורי
ממדיה הזעירים.
גלאיור הבחין בטייס מבעד לחלון שבחללית הזרה, בדיוק כשזה הבחין
בו.
ולמרות המרחק, הוא זיהה אותו מייד.
"אתם לא אמורים להיות כאן..." מלמל גלאיור, אך הבלבול נמשך רק
לשבריר אנטין. הוא חש בתיעוב העולה בו.
עד עתה, לא ידע שביכולתו לחוש תיעוב עז כל-כך כלפי משהו או
מישהו.
מבעד לשתי המחיצות, הוא הביט בעיניו של היצור הננסי, וחש בשנאה
הניבטת מן הלובן השטני שבהן...
בתנועה חדה, הסיט את הכוונת, שעדיין הייתה בידו, היישר לעבר
החללית. סימן המטרה נח כעת על מרכזה, וידו טסה לעבר כפתור
האש.
הוא הספיק לשמוע את עצמו צועק "מות!" לפני הפגיעה.
כרונולוג בכיר סאנלייט ווילקינס עמד לפני צג המחשב בתא-הזמן
שלו, אצבעו מונחת קלות על מקש ה"אישור".
שנים של עבודת נמלים מאומצת ומיטב הטכנולוגיה האנושית התמצו
כרגע בנקודות הציון, שהופיעו על הצג: שנת 65,127,058 לפני
הספירה, יום 477, מסלול מאדים מעל נ.צ. 000687 על 455039.
התוכנה עליה עבד ווילקינס בשמונה השנים האחרונות הייתה אמורה
למצוא נקודות במרחב-זמן שהוא קרא להן "נקודות-פיצול". אלה היו
נקודות בודדות ברצף, בהן אירוע בודד גרם לשבירת רצף הברירה
האנושי הראשי וליצירת "ענף-צדדי" שהפך בן-רגע לרצף הראשי
החדש.
ועתה, הוא עמד בפני השיגור הניסיוני הראשון של התוכנה.
כמה דקות קודם לכן, בהחלטה מעט יהירה, הטיל על התוכנה למצוא את
נקודת-הפיצול הגדולה ביותר שתוכל לאתר. אך יותר מיהירות, נבעה
החלטתו מהיגיון פשוט - על התוכנה הניסיונית ללמוד "לראות"
מטרות ענק, לפני שתצא לחפש מטרות קטנות יותר.
ותחושת בטן משונה בישרה לו, כי הוא עומד לצפות ב"מטרה" אדירה
באמת. מדוע רצף הברירה האנושי הראשי הושפע בעוצמה כזאת, דווקא
מעל מאדים, זאת לא הבין כלל, אך הוא נתן אמון מלא ביציר כפיו.
ואז, בנחישות, לחץ על הכפתור, ותא-הזמן זינק לתוך מעמקי
המרחב-זמן.
בפעם המי-יודע-כמה, הוטל ווילקינס לתוך החשיכה והסחרחורת של
מסע המרחב-זמן. הוא הכיר את השמועות במעבדה המרכזית, לפיהם
"התמכר" למעברי המרחב-זמן. הוא אכן מצא את התחושות נעימות,
והחל לחשוש שמא השמועה תתגלה כנכונה.
אך כל זה לא נמשך זמן רב, כי באותו רגע, נעלמה החשיכה, ועל
החלון הראשי הופיע במלוא הדרו כוכב - חול של הימות עם הגוונים
הכחולים של יערות העד. ווילקינס הביט ביראת-קודש בעולם החי
הזה, ולא יכול היה שלא לחוש לרגע צער על מותו העתידי.
אך זו הייתה רק התפאורה, והכרונולוג, שנועד להיות צופה יחידי,
חיכה בקוצר-רוח לתחילת ההצגה.
לא היה לו כלל מושג למה עליו לצפות, והוא תר בעצבנות את כל
השטח מסביב לתא-הזמן. אך מלבד כוכב-הלכת, החלל האדיר שמסביבו,
ואסטרואיד תועה שעמד לא הרחק משם, לא ראה שום דבר חריג.
וכשהופיע לבסוף השחקן הראשי, ווילקינס נתפס לגמרי לא מוכן.
חפץ מתכתי עלה מפניו של כוכב-הלכת, וטס היישר לקראתו.
הוא התבלבל לגמרי. כלי טיס מלאכותי בהחלט לא היה הדבר אותו
ציפה לראות בסוף תקופת הקרטיקון.
והדבר הזה הלך וגדל מבעד לחלון הראשי. זה היה כדור ענק ממתכת,
והוא הבריק באור וורוד עז, שהגיע מן השמש השוקעת מאחורי
מאדים.
ווילקינס חש בפחד מחניק, בלתי מוסבר. עליו להסתלק משם,
ועכשיו!
מייד, כיבה את האורות החיצוניים והפעיל את המנוע הצדי ברבע דחף
- הוא חשש שדחף גדול יותר ייצור הבזק שיסגיר אותו.
ותוך שניות ספורות, הצליח לחמוק ממסלולו של כדור המתכת, וצפה
בממדיו האדירים, תוך שהוא עובר מולו, מבעד לחלון הראשי. מול
עיניו המשתאות, נגלו שני קני ענק מבריקים של נשק כלשהו
ואחריהם, הופיע הגוף המפלצתי עצמו, מכוסה במכשירים שונים
ומשונים. הוא היה מרותק כולו למראה החללית הזרה, שעתה הלכה
והתרחקה ממנו, עושה את דרכה היישר לעבר האסטרואיד, בעוד הוא
ממשיך, מבלי-מישים, לטוס לאחור ברבע דחף.
"מה, לכל הרוחות, היה הדבר הזה...?" מלמל לעצמו ווילקינס;
וברגע שחלף ההלם הראשוני, נזכר בכך שהוא בתנועה, וכיבה מייד את
המנוע.
עברו כמה שניות, עד ששם לב לצל האדיר שהוטל עליו.
הוא הסתובב מייד לאחור, ומצא את עצמו מאובן מאימה. שני
לועות-קנים אדירים היו מופנים ישירות אליו. עוד שבריר שנייה
חלף, עד שתפס בזוועה, כי מטרים ספורים מתא-הזמן, עומד כדור
מתכת נוסף, ושלא כקודמו, היה זה מודע היטב לנוכחותו. ברגע אחד,
הפך ווילקינס מצופה פסיבי, לשחקן במחזה, והוא לא אהב כלל וכלל
את המהפך הזה.
ואז, הרים את מבטו המבועת, ובלע את רוקו.
מבעד מה שנראה כחלון הראשי של החללית האדירה, הביט בו מישהו.
יצור ענק עמד שם. עורו היה ירקרק וגבשושי, ולבגדיו היה גוון
מתכתי, הזהה לזה של הכדור. פניו המוארכים חסרו אף ואוזניים,
ובמקומם של אלה, היו שם נקבים עגולים. אך ווילקינס היה מרותק
לעיניים. הן היו עיני לטאה, עגולות וירוקות, שני חריצים שחורים
משמשים להן כאישונים.
ולמרות שלא היה כל מבע אנושי בעיניים מזוויעות אלה, הוא חש כי
השטן עצמו נועץ בו את מבטו. הוא הזיע בכל גופו.
ממעמקים, אותם לא הכיר קודם, חש בתיעוב אין-סופי ההולך וגואה
בו. והוא הרגיש כיצד משתלט עליו כוח חזק בהרבה ממנו עצמו - כוח
המצווה עליו להרוג.
כל האירוע, שנמשך כנצח, ארך עד עתה כעשר שניות. והכרונולוג,
שהכיר את הזמן כאילו היה זה ידידו הטוב ביותר, חווה כרגע
מאיות-שנייה כשניות, ושניות כדקות. הוא חש כאילו רצף הזמן עצמו
נמתח ונמרח מסביבו.
ובעשירית-השנייה הבאה, ראה את איש הלטאה זע ממקומו, ואת שני
לועות הענק זזים מעט וננעלים היישר עליו. עוד עשירית-שנייה
חלפה, והוא מצא את ידו נוחתת בעוצמה על כיסוי המגן שעל מקש
ה-"אש", תוך שהיא מרסקת אותו ופוגעת במקש עצמו.
במאית-השנייה הבאה, החלו שתי קרניים קוסמיות לזחול במורד
קני-התותח שמולו. הן מעולם לא הגיחו החוצה. קרן הפלסמה שפרצה
ממערכת היירוט של תא הזמן המיסה את הקנים, והמשיכה לתוך הגוף
עצמו.
כדור המתכת התרסק לתוך עצמו, והותך לגוש נוזל כספיתי, שריחף
בחלל בחוסר משקל, והחל להתפזר לכל עבר במיליוני טיפות זעירות.
המנצח עמד בכלי הטיס שלו, שזועזע קלות, והביט משתאה במחזה. הוא
התעלם לגמרי מכף-ידו החתוכה, בעוד זו מטנפת את לוח המקשים
בשלולית דם.
ואז היפנה את מבטו מוכנית לאחור.
כדור המתכת הראשון צלל כעת לתוך האסטרואיד הסלעי שממולו. ולאחר
מה שנראה כפגיעה וודאית, פרצו לפתע מקניו שני הבזקים מסנוורים
וגוש סלע ענק התפורר לרסיסים, בדיוק בזמן כדי לאפשר לכדור
המתכת להיזרק לאחור בגל ההדף, ולהינצל מן האסון.
אך כדור המתכת שניצל, לא עניין את ווילקינס.
היה זה דווקא גוש ענק, אחד מרסיסי האסטרואיד, שהחל להסתחרר
בפראות והתרחק משם בתאוצה אדירה.
ואז, הופיע ניצוץ של הבנה במוחו של ווילקינס.
הוא הביט, כלא מאמין, ביציר כפיו הסלעי של כדור המתכת, טס לעבר
נצנוץ בהיר בשמיים האפלים. בלי לבדוק במפת הכוכבים, ידע
ווילקינס היטב מהו אותו נצנוץ.
שבועות או חודשים עתידים לעבור עד שיגיע המטאור לכדור-הארץ.
פיצוץ איום יחריד את העולם השלו, שנשלט באופן מוחלט על ידי
הדינוזאורים. ענן אבק אדיר יעלה מעלה ויחנוק את אורה היקר של
השמש. לטאות הענק יקפאו למוות, וראשוני היונקים, יצורים זעירים
ומפוחדים, יתפסו את מקומם.
ווילקינס יכול היה רק לנחש מאין הופיעו כדורי המתכת. דבר אחד
ידע היטב - כי המין האנושי חייב להן את קיומו, להן ולו עצמו.
אותן ספינות חלל משונות, אפשרו לעולמו שלו להתקיים, ומנעו
מעולם אחר, לא נודע, להתקיים במקומו.
אותו עולם נקטל עוד לפני שנוצר - ולמעשה, לפי חוקי הברירה
שווילקינס היטיב להכיר, אותו עולם לא היה קיים כלל מעולם. | 