אני רץ. אני מזיע. אני מותש,  אני לא יכול יותר. אני לא מאמין
שאצליח, ובצדק. אין לי כל סיכוי. אחד אחרי השני הם עוקפים
אותי, גם השפלים והמדכאים ביותר מותירים אותי מתבוסס באבק
שעיטתם.
אני לא אצליח, אני לא מסוגל. אני אפול, אני אתמוטט, ודווקא
לאחר דרך ארוכה כל כך. לשכב על המסלול, להניח לכל המולת השטן
הזו לחלוף על פניך, לוותר מתוך הכרה בחוסר התוחלת, לנטוש את
המרוץ. אני רק בורג קטן במכונה המשומנת של הקפת המסלול פעם אחר
פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם...
לרבוץ מת, שרוע איברים, כשהעדר הבהמי של בני תשחורת דורס מדי
סיבוב את גופתי החמה עדיין.
עדיין רץ. אין בי אפילו את האומץ להודות באפסיותי קבל עם וקהל.
אפילו כשלון, תחום שאני כה בקיא בו, אינני יודע כיצד לבצע
נכונה. כאבים אוחזים בכל איבר מאיברי גופי, מקומות שלא ידעתי
על קיומם בוערים, פגיון של עודף פחמן דו-חמצני ננעץ בטחול,
גרוני עולה באש, הדם הולם בראשי כתקרת אולם חתונות. רק
הרגליים, תודה לאל, כבר איבדו את התחושה ונעות מתוך תזוזה
אינחושית מכנית. אני מצליח לא ליפול, אני ממשיך, אסור להפסיק
לאחר שצלחתי דרך ארוכה כל כך. ודאי לא נותר עוד הרבה, ודאי כל
רגע, כל שניה, הנה ממש עכשיו, הנה הסיום קרוב, הנה זה בא...
סיבוב ראשון מתוך שלושה עשר.