בקומה המליון של מגדל מזכוכית
אתה מתיישב,
מפנה לי מקום.
מסביר שהעסק גדול עליך,
שלא קל לשאת את כל הכאב שכרוך בלאהוב
("במיוחד לא אותך") .
באצבעות שבריריות
אתה משרטט את דרכך,
טווה את חייך מחדש -
פיסות קטנות של כעס
ושנאה
והתעלמות
והחיוך ששמור רק לי
("כי רק את מצליחה לשמח אותי באמת...החיוך שלך...!") .
מודד את חייך החדשים
שמוצאים חן בעיניך, ובצדק,
ומחליט לשתף אותי ("ורק אותך")
בזה שמאסת בהעמדות הפנים
וספגת מספיק בשביל ילד קטן
ושאם לאף אחד כבר לא אכפת
אז מתחיל לשעמם לך
ואתה סתם מתרגז
("אני יודע שלך אכפת אבל זה לא מספיק") .
אז ליטפת אותי,
וצחקת מזה שאני [שוב] בוכה בגללך
("טיפשונת... אני לא הולך רחוק!")
וליטפת עוד קצת -
נשיקה על המצח, ושלום.
  כעת רק אני נותרתי בקומה המליון של המגדל הארור
מתבוננת בגוף ההולך ומתרחק,
ומקווה שעוד נפגש.


ואתה תמיד הבטחת שתשאר פה בשבילי.

מוקדש ,בגעגועים אינסופיים , לניר, ששום דבר לא יכל עליו. עד
שהגעת.