בלילה כשנרדמתי, חלמתי חלום. חלמתי שפתאום כך, נגמרה המלחמה
האחרונה. אני לא יודע איך בדיוק היה ברור כל כך לכולם שזו
הייתה המלחמה האחרונה, אבל כך היה.
מצאתי את עצמי משוטט ברחובות ירושלים ופתאום שמעתי פיצוץ. לא
פחדתי, הרי המלחמה האחרונה זה עתה הסתיימה. הפנתי את ראשי כלפי
מעלה והבטתי בזיקוקים. כל כך יפים וחופשיים ומסמלים את סוף
עידן הדם, עידן ההרג ואת תחילת עידן התמימות. המשכתי ללכת
במורד רחוב קינג ג'ורג'. בדרכי ראיתי אישה כבת שלושים עם בנה
הקטן. עם דמעות של אושר בעיניה היא לחשה לו כשהביטה בי "כשתגדל
לא תהיה חייל, לא יהיה צבא, כבר לא צריך" וראיתי בעיניה
הבוהקות עד כמה היא מתכוונת לכך. הפעם היא צדקה. המלחמה
האחרונה הסתיימה. המשכתי במורד הרחוב והגעתי לכיכר ציון. הכיכר
הייתה מלאה בהמוני חוגגים. פתאום הבחנתי באדם בעל חזות מזרחית
עם מעיל ארוך ושחור ותיק גדול על הגב. האיש פתח את רוכסן התיק,
אבל במקום "בום" גדול הוא שלף משם סוכריות והתחיל לחלק אותן
לילדים עם חיוך של אושר ועייפות על פניו.
החלטתי לחזור הביתה. הגעתי והתיישבתי על הספה. לקחתי בידי את
השלט והדלקתי את הטלוויזיה. מהדורת חדשות חגיגית. על המרקע
הבליחו פניו של הרמטכ"ל שבירך על סיומה של המלחמה האחרונה. הוא
נראה מעט מדוכדך, כאילו הוא עומד להזיל דמעה. לא דמעה של אושר,
אלא דמעה של אדם שהבין שהרגע הוא איבד את העבודה שלו.
שר האוצר עלה על המרקע. הוא היה מאושר ואמר שעכשיו צפוייה
פריחה כלכלית אדירה בכל העולם ובאותה הזדמנות בירך על בואם של
נשיאי אירן וסוריה לביקור בירושלים.
המהדורה עברה להלוויותיהם של הרוגי המלחמה האחרונה. ראו שם את
האמהות בוכות ולוחשון ליקיריהן שלא ישובו עוד "אתם הקורבנות
האחרונים, אתם מגש הכסף, בזכותכם לא יקברו עוד אבות את
בניהם".
המלחמה האחרונה. הרגשתי עייפות.
התעוררתי והלכתי למטבחון להכין קפה. חזק ושחור. צריך להישאר
עירני, יש לי שמירה בעוד רבע שעה ויש הרבה התראות. "המלחמה
האחרונה", שכנעתי את עצמי.
האחרונה.