רותם באה כדי להתנצל.
זו הייתה הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה ששמעתי את רותם מדברת
בנימה כל-כך נבוכה, כל-כך מבוישת בעצמה.
רותם מעולם לא התנצלה. את הפעמים בהן אמרה את המילה סליחה בכל
ההיסטוריה של עשרים שנות חייה אפשר, לדעתי, לספור על כף יד
אחת. גם כשעשתה טעות, כשהיא ידעה שהיא עשתה טעות, היא מעולם לא
התנצלה. מעולם לא הייתה החלשה.
לכן בהתחלה הייתי מופתע. הכעס העצום הזה שחשתי כלפיה פתאום
הוחלף בהרגשת בלבול מוחלטת. רותם? מתנצלת? יכול להיות שאני
שומע נכון?
אבל לאחר רגע חזרה חומת הכעס למקומה. כמו החומה בסרט של פינק
פלויד, בלתי עבירה, בלתי חדירה. האם יש שם מישהו בחוץ?
לא עניתי לה. היא הייתה מהוססת, לא ידעה בדיוק מה להגיד, למרות
שאני יודע שהיא עשתה חזרות על הנאום הקטן שלה פעמים רבות. הכל
ברח לה.
לאחר שהיא סיימה לגמגם את ההתנצלות המהוססת שלה היא עמדה מולי,
נבוכה, מתכווצת, לא יודעת מה עוד להגיד. בחורה גבוהה, שיער
שחור שגלש אל כתפיה כמין אשד, פלג של שיער מבהיק. גם עכשיו
האצבעות שלי עקצצו מתוך רצון לגעת בשיער הנהדר שלה.
עורה לבן, פניה יפות, עם עצמות לחיים גבוהות, גומות בלחיים.
רזה, שרירית יחסית, עם רגליים ארוכות ושזופות. התגלמות היופי
הישראלי. היופי של הקיבוץ.
היא אהבה ללבוש גופיות ומכנסיים קצרים. נכון שזה לא הגיוני,
אבל תמיד הרגשתי שהיא עושה את זה כדי להכעיס אותי. כשהלכתי
איתה ככה, נדמה היה שחצי מהעולם - החצי הגברי - בוהה לעברה
בהערצה. כבר ראיתי אנשים שנתקעו בעמודים.
העפתי לעברה מבט קצר. היא לבשה את אותן מכנסיים אדומות, קצרות,
רק בקושי מכסות את הישבן. אני זוכר שבתקופה שהכרתי אותה הרגשתי
מעין התעלות כשהיא לבשה את המכנסיים האלו. ואת הגופייה הכחולה
שחשפה את הבטן הלבנה הנהדרת שלה.
החזרתי את תשומת הלב שלי לפסנתר. נגינה תמיד עזרה לי להתרכז,
לשכוח מדברים. התרכזתי בפסנתר, התעלמתי מרותם.
היא המשיכה לעמוד שם. ידעתי שכל שנייה שאני ממשיך לנגן ואפילו
לא מסתכל עליה גורמת לה להיות נבוכה יותר ויותר, ומבחינת רותם
עדיף להיחנק מאשר להיות נבוכה. אבל לי לא היה אכפת.
זה הגיע לה. אחרי מה שהיא עשתה לי, הרגשתי מעין סלידה ממנה.
כשראיתי אותה עם רון ביחד הרגשתי עוויתות של חום וקור עוברות
לי בגוף, שורפות אותי, מטביעות. עם החבר הכי טוב שלי?
לא ראיתי לא את רותם ולא את רון מאז. כבר שבועיים. שבועיים
ישבתי בבית, מנגן רוב הזמן. מהיכרותי עם רותם שיערתי שלא אראה
אותה יותר לעולם. היא לא תבוא להתנצל.
אבל כנראה שלא הכרתי את החברה שלי מספיק טוב.
המשכתי לנגן בשקט.
פתאום היא נגעה בי. אותה נגיעה רכה, קלה, שהכרתי כל כך טוב.
הסתובבתי אליה עם אותו מבט אדיש. לא היה לי מושג מה היא אמרה.
לא הקשבתי לה.
"אני מצטערת", היא אמרה, כל-כך בשקט שרק בקושי הבנתי מה היא
אומרת.
ורק ממשיכה לעמוד שם.
העברתי את מבטי עליה, כאילו אני רואה אותה בפעם הראשונה.
"תתפשטי", אמרתי, בקול הכי מנותק שיכולתי להוציא מגרוני. מעולם
לא הייתי כל-כך מנוכר, כל-כך חסר רגשות כלפיה.
ואני גם לא יודע למה אמרתי לה את זה. רציתי שהיא תהיה ערומה,
חשופה, מושפלת. ציפיתי שהיא תסתכל עלי באותו מבט בוז מתנשא
שכל-כך הכעיס אותי תמיד, אבל לתדהמתי היא התפשטה, בלי לומר
מילה.
היא עמדה מול האח, עורה הלבן מבריק ונוצץ באור הלהבות.
החזרתי את תשומת לבי לפסנתר והמשכתי לנגן.
והיא המשיכה לעמוד.
ואני המשכתי לנגן.
שקט. רק נגינת פסנתר חרישית.
רותם נרעדה, התקרבה אל האח. אפילו בחמימות הנעימה של אפריל,
פתאום היא הרגישה קור, קור שהיא לא הייתה רגילה אליו, קור שבא
ממני.
היא עמדה עכשיו קרוב מאוד לאח, גבה מופנה אלי.
הפסקתי לנגן, קמתי, ונגעתי בכתפה.
היא החלה לבכות.
רותם? לבכות?
אם זה לא היה כל-כך לא במקום, הייתי צוחק. צחקתי לעצמי, בלב,
צחוק חרישי - אחרי הכל, ראיתי עכשיו מחזה שלא חשבתי שאראה
מעולם.
אחרי רבע שעה כבר היינו שקועים בשינה עמוקה. יחד. אחרי הכל,
במייק-אפ סקס, מי צריך פור-פליי?