לא האמנתי למשמע אוזני, או יותר נכון - סירבתי להאמין. זה פשוט
לא יכול היה להיות. "מה זאת אומרת?", שאלתי את עצמי בבילבול
מוחלט, "הרי הוא לא הומו! בגלל זה נפרדנו! הוא היה אחרי עם
שרון במשך שלוש שנים !". מהצד השני של הקו ניסה יהודה להוציא
ממני תגובה כלשהי.

-"הלו? אלעד, אתה שם...?", הוא הפריע לי לחשוב, להיות המום.
-"אני לא מבין, זה לא יכול להיות".
-"אני יודע שזה שוק בשבילך, ואני מצטער שאני מפיל את זה עליך,
אבל הייתי חייב לדבר איתך. הוא כל הזמן מזכיר אותך".
-"תשמע, יהודה, אני ממש מצטער, אני יותר מדי בשוק בשביל לדבר
איתך עכשיו... אני לא יכול לדבר איתך", עניתי מבולבל, מגמגם,
לא מאמין איך לפני דקה חיי היו פשוטים הרבה יותר, ואיך דברים
שלמים מתהפכים בשניות.
-"בבקשה, תקשיב לי, בבקשה, אל תעשה לי את זה. אני מוכרח לדבר
איתך, הוא הורס לי את החיים, כבר שקלתי להתאבד בגללו, אתה לא
יודע מה הוא עושה לי".
-"אני יודע טוב מאד, רק עכשיו אני מבין איך הכל מסתדר, כל מה
שסיפרת לי. חכה רגע, אני חייב לצאת החוצה, כי אנשים ישנים פה".
הנחתי את הפלאלפון על המיטה, נעלתי נעליים, לבשתי מעיל, לקחתי
את הנשק, את הפלאפון ויצאתי החוצה. "אני כאן", אמרתי לו, ואז
בעיקר שתקתי, לא יכולתי לדבר מרוב הלם.

את תחושת ההפתעה ליוותה תחושת השפלה מסויימת. אני נדחיתי,
ואילו יהודה - אשר נמצא ממש מעברו השני של הקו - זכה בפרס,
הצליח להשיג את מה שאני נכשלתי בו. קנאה עזה הציפה אותי ומנעה
ממני כל אפשרות להקשיב בצורה אוביקטיבית לדבריו של יהודה. רגלי
הובילו אותי ברחבי הבסיס בצורה בלתי נשלטת, הייתה בי אגרסיה
מסוימת שלא ידעה איך לפרוץ, ומצאה את דרכה החוצה בדמעות שהחלו
זולגות על לחיי בעוד שאני מקשיב ליהודה, שבאותן דקות ראשונות
שלאחר הווידוי כיוון את דבריו בעיקר על מנת ליצור אצלי אהדה,
לגרום לי להקשיב לו ולעזור לו, רק לא לנתק, רק לא להפנות עורף.
הוא אמר דברים שיצרו מעין אחווה משותפת רק לנו, כאילו היינו
חלק מעמותה ששמה "נפגעי אלעד שגב": "הוא כזה ילד יפה, העיניים
שלו כאלה מכשפות. אני יכול להסתכל עליו שעות. הוא מהפנט. חבל
שהוא כזה דפוק ומתוסבך, עם המשפחה הדפוקה שלו גם כן. גילה
ושמוליק החולי נפש האלה, בטח הם דפקו לו את המח". כמה שהוא
צודק, חשבתי לעצמי בהסכמה, עדיין מזועזע, מטולטל ומעורער
מהתגלית.

בהמשך השיחה דאג יהודה להשלים לי מספר "חורים", שנוצרו בזמן
שדיברנו כשהוא עוד הסתיר את יחסיו עם אלעד, תוך שהוא חוזר על
חלק מהדברים שכבר אמר, אלא שהפעם יש לדמות העלומה שם. שם רב
משמעות, שיצק תכנים אחרים לחלוטין לתוך אותם סיפורים מסתוריים
על אותו "בחור ירוק עיניים". היום, במחשבה לאחור, אני לא מבין
איך הפרטים שהוצאתי מיהודה בשיחתנו הראשונה בכלל - לא היה בהם
די כדי לגרום לי לחשוד, שאותו בחור הוא הדבר המשותף עליו יהודה
מדבר, שבעקבותיו הוא החליט לאתר אותי, ולנסות ליזום פגישה.

כך, למשל, סיפר לי יהודה על ההיכרות ביניהם ביתר פירוט: הם
נפגשו לראשונה בטירונות, אותה טירונות בה היה יהודה מבולבל
ונסער כמו שלא היה בכל ימי חייו, לאור האירוע שהתרחש יום לפני
הטירונות, כשהיה עם יוני, הידיד של בת-דודתו. אז, הובהר לו
לראשונה באופן חד משמעי שהוא נמשך לבנים - וכנראה הרבה יותר
מהמינון המאפשר התעלמות, לאור העובדה שלא הגיע לסיפוק בסקס עם
חברתו. בזמן הטירונות ראה יהודה באלעד סתם עוד בחור מני רבים,
ולא ייחס לו תשומת לב מיוחדת, לדבריו. יתרה מזאת, אלעד לא היה
מהחיילים האהודים במיוחד, והיו שבלטו יותר ממנו.