איזה יופי!
הנה נזכרתי. העניין הוא שכמעט אין אחד, לדעתי, שאינו מוצא עצמו
קשור לנושא הורים גרושים/פרודים.
עניין הוא שאין מערכות יחסים מאושרות/מלאות שאני ראיתי. נתקלתי
בקירובים, אך אני תמיד בא ומקשה "אז למה לא שומעים עליכם? למה
אתם לא יוצאים לשמש דוגמה? למה אתם לא חושבים שזה חשוב שיהיו
עוד שיראו באמת?"
וזה באמת חשוב. חשוב גם כדי להצליח לקיים את מצוות כיבוד אב
ואם (כדוגמה מצוינת למצווה שיש בה טעם גדול שנראה, ועוד כמה
טעמים סמויים במידה משתנה, מהם ייהנו המקיימים בדיעבד). אולי
אי הצלחה של זוג לחיות את חייהם על פי הבנה והבטחות רק כאשר יש
ביסוס עליהן, ולא להבטיח חיים ארוכים יחד, כאשר אדם לא מכיר את
סביבתו, וממהר להסיק מסקנות. וזה לא משנה כמה איטי זה נראה לו.
יש דברים נוספים לדעת...
עד כאן המשותף, אך כהבדל אציין רק שיש הורים שלא יכולים לדבר,
ויש שיכולים. יש שמשאירים את ילדיהם עם חסך, ויש שלא. והעניין
אינו תלוי אך ורק במצב הקירבה ביניהם, אלא באופי הקשר ביניהם.
באיכות התקשורת ובטווח ההסכמה ושיתוף התפיסה.
הוריי חיים ביחד, אך קשה להם לדבר על זה. פניתי לאמי ואחר כך
בלחץ קטן יותר גם לאבי, בתואנות של אי אהבה וכולי, שמתבטאים
ללא כל ספק באופי התייחסותם האחד לשני. זאת בדיוק בנקודה שמראה
"אתם לא מצליחים לפתור בעיות", כלומר אינכם מסוגלים לשבת
ולדבר, דבר שמחזק ומזכיר את האמונה שיש לך פרטנר נפלא, למען
האמת.
סוף סיפור בנושא אהבה. עצמית והדדית.