בשדה עם פרחים
את יושבת.
בשמלה אדומה
ומבט מרוחק.
שיר עם פזמון
את כותבת.
שיר שאזכור,
מזכרוני -
לא אמחק.

איך כתבת לי
שלי את שייכת.
נופלת אלי
כמו שלכת בסתיו.
איך את דמי -
כאן את שופכת,
כשלי את אומרת -
אותך רק אוהב.

איך פרחים אדומים
פיזרת על גופי,
עם אותו מבט מרוחק.
ריח בשמים עלה
מגופי -
משתכר, מסתנוור,
מנותק.

וחיה מטורפת
תתפרץ מתוכך -
אחוזת דיבוק
ומוכשת.
כי נתת לי לדעת,
ונתת לי לגעת -
נתת לי ליפול
אל הרשת.

ובסוף תחייכי לי,
באוזניי תלחשי לי -
כי אין עוד מילה
כמו מחר.
כי יש סוף לדמיון,
ונגמר החלום
שעלה במחיר
כה יקר.