השיחות עם יהודה המשיכו להיות מהנות מאד, וגילינו דברים רבים
זה על זה. הוא היה קורא לי בשמות חיבה לעיתים קרובות, ומביע
ציפיה ליום שאחזור וניפגש. הכל היה עדיין תיאורטי כל כך. אפילו
לא היה לי מושג איך הוא נראה. מלבד סיפורים על אותה בעיה שיש
לו עם אותו בחור, הוא סיפר לי גם דברים על עצמו, על חבריו
ומשפחתו. כששאלתי אותו מתוך סקרנות ממתי הוא "בקטע", הוא סיפר
לי שהוא חושב שכבר הרבה זמן הוא ידע בתת-מודע שהוא לא בדיוק
סטרייט, אבל רק יום לפני הגיוס שלו הוא התנסה בפעם הראשונה,
והבין שהוא באמת הומו. "מה זאת אומרת?", שאלתי. "הכל בגלל
הבת-דודה הזונה שלי", הוא ענה, "בבית ספר בכלל הייתה לי חברה,
נורא חמודה, ואהבתי אותה". הופתעתי למדי, בעיקר מהעובדה שהוא
עדיין מצליח להפתיע אותי בכל שיחה מחדש. "שכבתם?!", שאלתי
בתמימות. "ברור, היינו כמעט שנה ביחד...", הוא אמר כאילו זה
מובן מאליו שלכל הומו הייתה פעם חברה רצינית, כזאת שאוהבים
ושוכבים איתה. "אוקיי..." אמרתי באי-שביעות רצון, ואז הוא
המשיך להפתיע אותי, "שכבנו, אבל לא גמרתי אף פעם. זה בטח היה
טוב בשבילה, כי היא יכלה לגמור כמו מלכה, הרי עמד לי כל הזמן".
התלבטתי קלות אם להקשות עליו, ואז החלטתי לשאול אותו איך בדיוק
היא לא שמה לב שמשהו לא בסדר, ושהחבר שלה אף פעם לא גומר.
התשובה הייתה, כמובן, מוזרה כמו שאר הסיפור: "זייפתי". לא היה
לי ברור איך הוא זייף, וכמה טיפשה היא הייתה בשביל לא לעלות על
זה אף פעם, אבל היה לו הסבר פשוט מאד: "עשיתי הצגה, ואז קמתי
והלכתי לשירותים, היא לא יודעת מה יש, או יותר נכון - מה אין
בתוך הקונדום". נראה, שהיא הייתה חסרת כל נסיון או פשוט הדחיקה
נורא עמוק את העובדה שחבר שלה לא נמשך אליה.

איך זה נגמר בינו לבין החברה שלו עדיין לא ידעתי, רק ידעתי
שבשלב מסויים היא התגייסה והתחילה קורס ת"ש, ושכמה חודשים אחרי
זה הבת-דודה הזונה שלו עשתה לו טריק מסריח. "יום לפני הגיוס
שלי הלכתי לבת-דודה שלי, וגם הידיד ההומו שלה, יוני, היה שם.
בשלב מסויים היא עזבה אותנו לבד, ואז הוא התחיל לגעת בי, ודבר
גרר דבר. בקיצור, אני ויוני היינו ביחד, וזו הייתה הפעם
הראשונה שלי עם גבר. הייתי פשוט בשוק מעצמי, והייתי צריך
להתמודד עם זה, עם ה'אני' החדש בטירונות, שהייתה מספיק קשה
נפשית גם ככה. רק אחרי זה גיליתי שהבת-דודה הזונה שלי תיכננה
איתו הכל, וסיכמה איתו שהוא ינסה לפתות אותי כדי לראות אם אני
באמת הומו, כמו שהיא חשדה, הזונה. לא הזיז להם -לחסרי המצפון
האלה - שזה יעלה לי בבריאות הנפש שלי, ושכל הטירונות זה ירדוף
ויטריד אותי". הייתי, שוב, המום, והבעתי הזדהות ככל שיכולתי.

כל העת המשכתי ללחוץ עליו שיגלה לי את סודו, שיסביר לי מאיפה
הוא צץ, ביחוד לאחר שהצלחתי לפענח את הדרך בה השיג את הטלפון
שלי, דרך רצופה במקריות וצירופי מקרים, שמוכיחים מעל לכל ספק,
שהעולם שלנו, הקטן ממילא, הולך ומתכווץ מיום ליום. הסתבר,
שבת-דודתו של יהודה היא - מה לעשות - חברה של חברה של חברה של
רונית, זו שמשרתת איתי ושנתנה ליהודה את הפלאפון שלי מלכתחילה.
ומסתבר, שדרך שרשרת האנשים המפותלת הזאת ניסו לשדך לי לא מזמן
את יוני, אותו בחור שפיתה את יהודה. חברה של רונית, שמכירה את
שנינו, החליטה שאנחנו מתאימים, ודאגה להעביר את הטלפון שלי
בצבא לידיו של יוני, שהיה אז במין סוג של קשר עם יהודה. וכך,
באורח פלא מקרי ביותר, כשיהודה חלק עם יוני את רצונו לפגוש את
אלעד גנות, התברר כי הדבר יותר מפשוט, שכן הטלפון שלי נמצא
בהישג יד. למה הוא רצה לפגוש דווקא אותי - לא היה לי מושג -
אבל איך הוא הצליח להתקשר אלי - על זה כבר עליתי, ולכן המשכתי
להציק לו בכל הזדמנות.

הוא, אבל, עמד על שלו, וסירב לגלות מדוע דווקא אני. "תחכה,
כשניפגש אני אספר לך הכל, אני מבטיח". יום אחד, נגמרה לי
הסוללה של הפלאפון באמצע משמרת, ולא היה לי איך להטעין אותו,
אלא בסיום אותה משמרת. כשחזרנו למגורים, הטענתי אותו במצב כבוי
מפני שהלכתי לישון ממילא. כך נוצר רצף של מספר שעות בהן לא
הייתי זמין. כשקמתי מהשינה, בדקתי הודעות בפלאפון. הסתבר לי,
שיהודה ניסה להשיג אותי, והשאיר כמה וכמה הודעות. שמעתי אותן
אחת אחרי השניה, בעודי שוכב במיטה. מההודעות ניכר שהוא נלחץ,
ופירש את היעלמותי החריגה לכמה שעות ככעס על מיסתוריותו הבלתי
ניתנת לריכוך, מה שגרם לו להחליט לספר לי.

"היי אלעד, זה יהודה, אני מצטער שלא סיפרתי לך עד עכשיו, אבל
החלטתי שזו זכותך לדעת, תתקשר אלי בבקשה, ביי", כך דבר ההודעה.
מיד התקשרתי, בלי שמץ של מושג לגבי הבאות. הוא ענה, וכשזיהה
שזה אני, לא חיכה שאשאל. מיד אחרי מילות הנימוסין פתח בדבריו:
"אז ככה, זוכר שאמרתי לך, שיש לנו משהו גדול במשותף? אז הדבר
הזה הוא הבחור מהסוללה שלי, עם העיניים הירוקות, שקוראים לו
אלעד שגב, ואני יודע שהייתם פעם ביחד". בתוך שבריר שניה,
ובתנועה חדה וקופצנית, עברתי ממצב השכיבה למצב ישיבה, ושתקתי
שתיקה ממושכת.